?

Log in

Ronen Sonis' Journal

> recent entries
> calendar
> friends
> profile
> previous 20 entries

Friday, November 28th, 2008
11:41 am - יאוש

כשאני מרגיש תקוע, אני מתרגם משהו בשביל הכיף, סתם כדי לשמור על הכושר. תמיד שאלתי את עצמי איך אפשר לתרגם את המכתם החביב הבא של הילר בלוק:

When I am dead, I hope it may be said: His sins were scarlet, but his books were read.

יש כאן משחק מלים צבעוני: המלה read נשמעת כמו המלה red, וכך נוצר הניגוד בין שני לאדום. בעודי חוזר באחד האמשים מאחד המפגשים עם אחד הברנשים, התישבתי מול ההגה והחלטתי שאני מתרגם את זה עד סוף הנסיעה. נדמה היה לי שהצלחתי:

כשיבוא זמני לחדול,
הלוואי יאמרו הכול:
חטאיו היו שני,
אך קוראיו היו כחול.

טוב, אז לא שני ואדום, אלא שני וכחול. לא נורא, לפחות נוצר משחק מלים חדש. איזה סופר לא היה רוצה לחשוב שקוראיו יהיו כחול אשר על שפת הים?

כשסיפרתי על זה לבוס, הוא אפילו לא חייך. "בכלל לא הבנת מה היתה הכוונה", אמר, "אין פה שום שני ושום אדום, אלא רמיזה לסקרלט אוהרה ולרט בטלר". אם ככה, יוצא שהילר בלוק איחל לעצמו לכתוב רבמכר שיצליח כמו "חלף עם הרוח". אני מודה שלא חשבתי על זה. מה עושים עכשיו?

(28? That's it? |I'm waiting for more comments)

Thursday, January 31st, 2008
11:58 am - פרצו

שלשום בלילה (?) כשלא הייתי בבית - פרצו. פרצו, הפכו את כל המגרות, חיטטו בבגדים, התפלשו במסמכים, מצאו את תלושי המשכורת, עיינו בהם והגיעו למסקנה שאין לי כסף. כסף מזומן - אין. פנקסי צ'קים - אין. מפתחות ספר לאוטו - אין. כרטיסי אשראי - אין. תכשיטים - חחחחח... אפילו המקרר - ריק. אפילו בבניאגרה של השירותים - מים ותו לא. לא נגעו במחשב ובגרורותיו. לא נגעו בואזות שבמזווה - נו טוב. באוצרי הגדול ביותר - בספרים - אפילו לא הציצו (זילזני כתב פעם שספרים יגנבו ממך רק החברים שלך). מרוב זעם, ניפצו לרסיסים את טלפון האלחוטי. והסתלקו. לא השאירו לי טיפ, הקמצנים.

מסקנה מס' 1 - היה לי מזל.

מסקנה מס' 2 - מסגר, סורגים.

מילא.

(21? That's it? |I'm waiting for more comments)

Monday, January 14th, 2008
6:20 pm - Tyger, tyger, my mistake/ I thought that you were William Blake.

בשעה טובה עברתי דירה - אבל אני עדיין מתגורר בפתח תקווה (חבר טוב אומר: אז מה, עשית הארכה לחבל הטבור?). יש כתובת אימייל חדשה (כאן בפרופיל/ יוזר אינפו). מה אפשר עוד להוסיף? בואו לבקר, נראה אתכם, תלאביבים.

אגב, מה דעתכם על זה:

הטיגריס/ ויליאם בלייק

טיגריס, הו טיגריס! אוד מתלקח,
בין יעריו של הלילה זורח,
איזו עין-עד, איזו זרוע ניצחת
צרה אימיך – פחד מול פחד?

מהי התופת, מהי התכלת
שם שתי עיניך רושפות כגחלת?
על אלו כנפיים מרומה ישאף?
מי זה לופת את הלהב בכף?

איזו חרושת, איזו כתף
ידעו את גידי לבבך ללפף?
ועת התפעם בו הולם-זוועות –
אילו רגליים? אילו זרועות?

איזו שרשרת? איזה סדן?
איזה בור-שחת שימש ככבשן
למוחך? איזו יד כלילת עוז
ההינה במוח הזה לאחוז?

כל צבא שמים הטיל רמחיו,
בוסס הרקיע בדמע כוכב,
האם הוא חייך אז, ככלות מעשהו?
האם יוצרך – גם יוצרו של השה הוא?

טיגריס, הו טיגריס! זוהר זורח,
בין יעריו של הליל מתלקח,
איזו עין-נצח, יד בת-אלמוות,
צרה אימיך, צלם צלמוות?

(16? That's it? |I'm waiting for more comments)

Tuesday, June 5th, 2007
10:32 pm - Annulus Aureus

קראתי לאחרונה את הספר "נזם זהב" מאת יוסף אלמנצי (1801-1860). הספר ראה אור בפאדובה בשנת 1858, וזכה להתפרסם שנית בתל אביב בשנת  1950 (הוצ' מחברות לספרות, בעריכת ישראל זמורה). כפי שמרמז שם הספר, זהו אוסף של 97 (נז"ם בגימטריה) סונטות (שירי זה"ב). עד כה היה שמו של אלמנצי מוכר לי כשמו של אספן ספרים חשוב ושל מי שתרגם לראשונה את "אמנות הפיוט" של הורטיוס לעברית.

כך כתב ישראל זמורה על יוסף אלמנציCollapse )

אלמנצי לא היה משורר גדול, אבל שיריו פותחים חלון אל המאה התשע-עשרה, ויש בהם ייצוג חי של רוח הזמן כפי שחווה אותה יהודי מאמין, משכיל ו... דידקטי. איני מכיר שירים עבריים רבים מן המאה התשע-עשרה שעניינם תולעי משי, ערפדים או רכבות. הנה כמה דוגמאות משעשעות להנאתכם, בתוספת אי-אלו הערות:

על עשב הַטַּבָּאקוֹ.Collapse )

הַוַמְפִּירִזְמוּס.Collapse )

על ראש הכופרים ברוך שפינוזה.Collapse )

על רכב הנקרא Omnibus.Collapse )
     


current mood: curious

(11? That's it? |I'm waiting for more comments)

Thursday, May 17th, 2007
7:42 am - דברי כיבושין לאהרון שבתאי

קראתי לאחרונה את "אדומה, אנתולוגיית שירה מעמדית". זהו ספרון קטן ונאה שפרסמו במשותף כתבי העת "אתגר", "מעין" ו"הכיוון מזרח" לכבוד האחד במאי האחרון. אהבתי מאוד שירים רבים באנתולוגיה. להפתעתי, הזדעזעתי ממש דווקא משירו של אהרון שבתאי "לא, ספפו" (אפשר לקרוא אותו כאן, אם גוללים מעט למטה). אני מכבד מאוד את שבתאי וחייב לו את הכרותי עם השירה היוונית הקלאסית, אבל זו בדיוק הסיבה שחרה לי כל כך לקרוא את השיר הזה. 

שירו של שבתאי הוא קריאה מרקסיסטית בשירה המפורסם של המשוררת היוונית הקלאסית ספפו:

עיבוד עברי שלי לשיר של ספפוCollapse )

הערת אגב: מי שקורא לי אנאכרוניסט צריך לזכור שהאנאכרוניזם עובד בשני הכיוונים: קריאה בספפו ברוח מרקס מגוחכת לא פחות מקריאה בשבתאי ברוח יהודה הלוי.

נו, אם כבר מחברים פה שירים בעקבות, הרי לכם:

תגובתי האינפנטילית לשירו האינפנטילי של שבתאיCollapse )

(5? That's it? |I'm waiting for more comments)

Wednesday, April 18th, 2007
7:34 pm - חוזה סודי

הוזמנתי להרצות במרכז ההדרכה לספריות. המקום - נתניה. השעה - תשע לפנות בוקר. התשלום - מגוחך. ועדיין - למה לא? אני אוהב ספריות. סוף סוף יש לי הזדמנות לפרוע את חובי לספרנית הנפלאה ההיא מימי ילדותי.

בקיצור - הסכמתי. שלחו לי חוזה. בסעיף 8 בחוזה כתוב:

"הנך מתחייב לשמור על סודיות מלאה לגבי מידע המתייחס למרכז ו/או לפעילותו ו/או לסודותיו המקצועיים של המרכז ובכלל זה מידע שיגיע אליך עקב עבודתך ו/או עקב השירותים המוענקים למרכז".

לכאורה, סעיף סטנדרטי שכמותו קראתי לא פעם. ובכל זאת - מהם לעזאזל "סודותיו המקצועיים של המרכז"? האם עוסקים שם באיזו מאגיה שחורה? האם אמצא שם מרתף עם ספרים אסורים, כאלה עם מנעול? האם המרכז להדרכת ספריות מעוניין לערוך השתלטות עויינת על גוף ציבורי אחר, כמו למשל השירות הבולאי? הסקרנות ממש אוכלת אותי. אנא מכם, אנשי המרכז, לחשו לי באוזן. אני מבטיח לא לספר.

(6? That's it? |I'm waiting for more comments)

Monday, February 26th, 2007
11:37 am

רשימה על הרפתקאותיו של המשורר וו"ה אודן בשפה העברית, שפרסמתי במעריב ביום שישי: המשורר שהרגיש בבית במאה העשריםCollapse )

(5? That's it? |I'm waiting for more comments)

Thursday, December 7th, 2006
1:01 pm - התקף חרוזים נגד החרוז
<td> A fit of rhyme against rhyme/ Ben Jonson Rhyme, the rack of finest wits, That expresseth but by fits             True conceit, Spoiling senses of their treasure, Cozening judgment with a measure,             But false weight; Wresting words from their true calling, Propping verse for fear of falling             To the ground; Jointing syllabes, drowning letters, Fast'ning vowels as with fetters             They were bound! Soon as lazy thou wert known, All good poetry hence was flown,             And are banished. For a thousand years together All Parnassus' green did wither,             And wit vanished. Pegasus did fly away, At the wells no Muse did stay,             But bewailed So to see the fountain dry, And Apollo's music die,             All light failed! Starveling rhymes did fill the stage; Not a poet in an age             Worth crowning; Not a work deserving bays, Not a line deserving praise,             Pallas frowning; Greek was free from rhyme's infection, Happy Greek by this protection             Was not spoiled. Whilst the Latin, queen of tongues, Is not yet free from rhyme's wrongs,             But rests foiled. Scarce the hill again doth flourish, Scarce the world a wit doth nourish             To restore Phoebus to his crown again, And the Muses to their brain,             As before. Vulgar languages that want Words and sweetness, and be scant             Of true measure, Tyrant rhyme hath so abusëd, That they long since have refusëd             Other cæsure. He that first invented thee, May his joints tormented be,             Cramped forever. Still may syllabes jar with time, Still may reason war with rhyme,             Resting never. May his sense when it would meet The cold tumor in his feet,             Grow unsounder ; And his title be long fool, That in rearing such a school             Was the founder. </td><td align="right" dir="rtl"> התקף חרוזים נגד החרוז/ בן ג'ונסון הֶחָרוּז, חֻרְבָּנָם שֶׁל מוֹחוֹת חֲרִיפִים, הַיָּכוֹל לְבַטֵּא רַק מִתּוֹךְ הֶתְקֵפִים מַשְׁמָעוּת אַמִּיצָה, מְבַלְבֵּל אֶת כּוֹחוֹת הַשִּׁפּוּט הַהוֹגֵן, מְשַׁקֵּר לַחוּשִׁים בְּצִלְצוּל מִתְנַגֵּן  עִם מִשְׁקָל שֶׁל נוֹצָה; מְקַפֵּחַ מִלִּים מֵעֶרְכָּן הַמְּיֹעָד  וְתוֹמֵךְ בַּשּׁוּרָה מֵחֲשָׁשׁ שֶׁתִּמְעַד וְתִפֹּל לַקַּרְקַע; מְמַזֵּג הֲבָרוֹת וּמַבְלִיעַ כָּל אוֹת, וְכוֹבֵל הֲגָאִים כְּמוֹ בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת הֲדוּקוֹת עַד דַּכָּא! מֵהַיּוֹם בּוֹ נוֹדְעָה עַצְלוּתְךָ בָּרַבִּים  הִסְתַּלְּקוּ לִבְלִי שׁוּב הַשִּׁירִים הַטּוֹבִים וְיָצְאוּ לְגָלוּת. זֶה כְּבָר אֶלֶף שָׁנִים שֶׁפַּרְנָסוֹס כָּמוּשׁ, וְהַשֵּׂכֶל מוּטָל לוֹ, בָּטֵל מִשִּׁמּוּשׁ  וְנִדּוֹן לְדַלּוּת. הִתְעוֹפֵף לוֹ גַּם פֶּגָסוֹס, טָס וּפָרַח,  וְהַמּוּזוֹת עָזְבוּ אֶת פַּלְגָּן הַמְּבֹרָךְ  וְנָשְׂאוּ קוֹל קִינָה. בִּרְאוֹתָן אֶת מַבּוּעַ הַשִּׁיר הֶחָרֵב וְאַפּוֹלוֹ נוֹטֵשׁ אֶת נִבְלוֹ הֶעָרֵב, הֻשְׁבְּתָה כָּל רִנָּה. צְעַק מִכָּל הַבָּמוֹת, הוֹ חָרוּז רְעַבְתָּן!  עִדְּנֵי עִדָּנִים לֹא נוֹלַד אַף פַּיְטָן שֶׁיָּאָָה לוֹ עֲטֶרֶת. בְּזֵרִים שֶׁל דַּפְנָה לֹא תֻּכְתַּר יְצִירָה, בִּשְׁבָחִים וְהַלֵּל לֹא תִּזְכֶּה אַף שׁוּרָה, וְאָתֵנָה גּוֹעֶרֶת;  מַגֵּפַת הֶחָרוּז לֹא פָּגְעָה בְּיָוָן. יְוָנִית עַלִּיזָה! מִזְמוֹרָהּ לֹא נֻוַּן בְּחָרוּז שֶׁל אִוֶּלֶת. אַךְ לָטִינִית, מַלְכַּת כָּל שָׂפָה וְלָשׁוֹן,  שָׁכְחָה זֶה מִכְּבָר אֶת הוֹדָהּ הָרִאשׁוֹן – הִיא כָּעֵת מְחֻלֶּלֶת. אֵימָתַי, אֵימָתַי שׁוּב תּוֹרִיק הַגִּבְעָה וְתֵבֵל עֲיֵפָה שׁוּב תֵּינִיק לְשָׂבְעָה כִּשְׁרוֹנוֹת אֵיתָנִים, עַל מְנָת לְהָשִׁיב אֶת אַפּוֹלוֹ לַנֵּזֶר, אֶת הַמּוּזוֹת לַמּוֹחַ, לִהְיוֹת לוֹ לְעֵזֶר, כְּמוֹ לְפָנִים? לְשׁוֹנוֹת חֲדָשׁוֹת, עֲנִיּוֹת בְּמִלִּים וְחַסְרוֹת מְתִיקוּת מְפַכָּה בַּצְּלִילִים אוֹ מִשְׁקָל לְתִפְאֶרֶת – הֶחָרוּז הֶעָרִיץ הִתְעַלֵּל בָּן כָּל כָּךְ, עַד אֲשֶׁר הַדּוֹבֵר בָּן מִזְּמַן כְּבָר שָׁכַח כָּל צֵזוּרָה אַחֶרֶת. יוֹצֶרְךָ הָרִאשׁוֹן – לוּ יָבוֹא בּוֹ רָקָב! לוּ תֹּאחַז בּוֹ עֲוִית! לוּ יִמַּקּוּ פְּרָקָיו! לוּ תַּכֶּה בּוֹ צָרַעַת! יִצְרְמוּ הֲגָאִים עוֹד בְּסַד מִשְׁקָלָם, יִלְחֲמוּ בֵּינֵיהֶם עוֹד מִלְחֶמֶת עוֹלָם  הֶחָרוּז וְהַדַּעַת! יוֹצֶרְךָ הָאָרוּר – לוּ תֹּאבַד בִּינָתוֹ כְּשֶׁיִּבְהֶה בַּגִּדּוּל שֶׁפָּשָׂה לְאִטּוֹ בְּרַגְלָיו הָרָזוֹת; כְּטִפֵּשׁ מְטֻפָּשׁ לָעוֹלָם יִוָּדַע, וְכָל זֹאת מִכֵּיוָן שֶׁהָיָה מוֹלִידָהּ שֶׁל אַסְכּוֹלָה כָּזֹאת. </td>

(6? That's it? |I'm waiting for more comments)

Friday, September 15th, 2006
12:19 pm - משהו שלמדתי מיצחק רפפורט

גלשתי היום לאתר "הארץ" וקראתי את רשימתו של ב"צ ב"תרבות וספרות". ברשימה, העוסקת הפעם בניקוד, כתב העורך בין היתר את הדברים הבאים: "והיה - או עדיין יש - נקדן מפורסם העובד בשביל הרבה מהוצאות הספרים בארץ ושמו [יצחק] רפפורט. פעם היו רבים כמותו. אך אט אט הוא נהפך לזן בסכנת הכחדה."

מן הניסוח המגושם הזה אפשר להבין בטעות שלא ברור אם האיש חי או מת - וראו את התגובה הראשונה למטה.

ובכן, ביררתי ששלום לו, השבח לאל, ובהזדמנות זאת אציין שנפלה בחלקי הזכות להכירו ולשוחח עמו. פגשתי אותו כשערכתי את הגליון העברי של כתב העת הישראלי הרוסי "מפתח הלב", לפני חמש שנים. לאחר שניקד את השירים בגליון (וסייע לי לנקד את החיגרת ההיא, שהתפרסמה שם), סיפר לי יצחק רפפורט קוריוז חביב ונוקדני:

אחרי ה' הידיעה מופיע בדרך כלל דגש חזק. הדגש אינו מופיע כאשר יש עיצור גרוני אחרי ה' הידיעה או כאשר מיודעת מלה השייכת למשקל "מפועל" (כמו "מכותב" או "מטופש"). אבל גם לכלל הזה יש יוצאי דופן: המלים "מצורע" ו"משוגע" מקבלות דגש חזק במ' אחרי ה' הידיעה. וכל כך למה? כי מדובר במצורעים ובמשוגעים.


current mood: awake

(2? That's it? |I'm waiting for more comments)

Tuesday, September 12th, 2006
6:56 pm - המדף של אתמול

הישראלים הם עם שזכרונו קצר.

אחד מגילויו הקיצוניים של הזכרון הקצר הזה הוא מדף הספרים העברי.

כל מי שנכנס לחנות ספרים יודע על מה אני מדבר: כשיוצא ספר חדש, אפשר למצוא אותו על מדפי סטימצקי וצומת ספרים במשך שנים ספורות במקרה הטוב. אחר כך אפשר להזמין אותו בהוצאה במשך עוד כמה שנים. ספרים שיצאו לפני עשרים שנה ויותר הם בחזקת "ספרים נדירים", אלא אם כן הוציאו אותם מחדש (הנס הזה אינו מתרחש לעתים קרובות). אפשר למצוא אותם בספריות הציבוריות והאקדמִיות, אבל קשה לרכוש אותם. חנויות ספרים משומשים ואתרי אינטרנט כמו findabook הם ללא ספק שירות חשוב, אבל לעולם אינם הימור בטוח.

המשורר וו. ה. אודן אמר פעם: " Some books are undeservedly forgotten; none are undeservedly remembered". ברצוני להקדיש כאן מספר רשומות לכמה מן הספרים האלה, שלא זכו לצאת מחדש ולכן נדונו להישכח על לא עוול בכפם. למעשה, כבר התחלתי בזה. ראו כאן: המדף של אתמול.

חובבי ממים – הרי לכם מם.

(8? That's it? |I'm waiting for more comments)

Friday, July 21st, 2006
11:59 am - סוף סוף
sonnis_book_sepia1

Read more...Collapse )

(46? That's it? |I'm waiting for more comments)

Sunday, June 18th, 2006
11:17 am - תרגום חופשי מצרפתית

הנה פתחתי פה לשטן - לא ממש תרגום, לא ממש חופשי ולא ממש מצרפתית:

לא ממש תרגום, אלא גיור או ייהוד או עברור, עם כמה חריגות אידיוסינקרטיות.

לא ממש חופשי, כי אף על פי שהרבה הושמט, הרי שהרוב נשמר.

לא ממש מצרפתית, כי אף על פי שקראתי את המקור כמיטב יכולתי, הרי שנועצתי גם בתרגומים לשפות אחרות.

הו בודלר, רחמני, ראה את סבלי!

<td> Les Litanies de Satan/ Charles Baudelaire Ô toi, le plus savant et le plus beau des Anges, Dieu trahi par le sort et privé de louanges, Ô Satan, prends pitié de ma longue misère! Ô Prince de l'exil, à qui l'on a fait tort Et qui, vaincu, toujours te redresses plus fort, Ô Satan, prends pitié de ma longue misère! Toi qui sais tout, grand roi des choses souterraines, Guérisseur familier des angoisses humaines, Ô Satan, prends pitié de ma longue misère! Toi qui, même aux lépreux, aux parias maudits, Enseignes par l'amour le goût du Paradis, Ô Satan, prends pitié de ma longue misère! Ô toi qui de la Mort, ta vieille et forte amante, Engendras l'Espérance, - une folle charmante! Ô Satan, prends pitié de ma longue misère! Toi qui fais au proscrit ce regard calme et haut Qui damne tout un peuple autour d'un échafaud. Ô Satan, prends pitié de ma longue misère! Toi qui sais en quels coins des terres envieuses Le Dieu jaloux cacha les pierres précieuses, Ô Satan, prends pitié de ma longue misère! Toi dont l'oeil clair connaît les profonds arsenaux Où dort enseveli le peuple des métaux, Ô Satan, prends pitié de ma longue misère! Toi dont la large main cache les précipices Au somnambule errant au bord des édifices, Ô Satan, prends pitié de ma longue misère! Toi qui, magiquement, assouplis les vieux os De l'ivrogne attardé foulé par les chevaux, Ô Satan, prends pitié de ma longue misère! Toi qui, pour consoler l'homme frêle qui souffre, Nous appris à mêler le salpêtre et le soufre, Ô Satan, prends pitié de ma longue misère! Toi qui poses ta marque, ô complice subtil, Sur le front du Crésus impitoyable et vil, Ô Satan, prends pitié de ma longue misère! Toi qui mets dans les yeux et dans le coeur des filles Le culte de la plaie et l'amour des guenilles, Ô Satan, prends pitié de ma longue misère! Bâton des exilés, lampe des inventeurs, Confesseur des pendus et des conspirateurs, Ô Satan, prends pitié de ma longue misère! Père adoptif de ceux qu'en sa noire colère Du paradis terrestre a chassés Dieu le Père, Ô Satan, prends pitié de ma longue misère! Prière Gloire et louange à toi, Satan, dans les hauteurs Du Ciel, où tu régnas, et dans les profondeurs De l'Enfer, où, vaincu, tu rêves en silence! Fais que mon âme un jour, sous l'Arbre de Science, Près de toi se repose, à l'heure où sur ton front Comme un Temple nouveau ses rameaux s'épandront! </td><td align="right" dir="rtl"> תחינות אל השטן/ שארל בודלר הו אתה, היפה בְּצִבְאוֹת מלאכים, שגורל בוגדני חֲמסוֹ מִשְּׁבחים, הו שטן, רחֲמני, ראה את סבלי! הו נסיך הגלות, שנוּא אדם ומקום, שבעתיים תקום, שבעתיים תִּקּוֹם! הו שטן, רחֲמני, ראה את סבלי! כל-יודע, שׂרם של רזי תהומות, הרופא לכל סבל עלי אדמות, הו שטן, רחֲמני, ראה את סבלי! הו אתה, שתטעים מצורע ונווד מפריו של גן עדן מופלא שאבד, הו שטן, רחֲמני, ראה את סבלי! לפילגש שלך, למיתה הגרומה, בת תוליד – התקווה, מטורפת קסומה! הו שטן, רחֲמני, ראה את סבלי! ומבט הענקת אורר ויהיר לָעוֹלֶה לגרדום בְּלִבָּהּ של העיר, הו שטן, רחֲמני, ראה את סבלי! הו אתה, היודע נקיק בו טמונה אבן-חן יקרה שהחביא אל קנא, הו שטן, רחֲמני, ראה את סבלי! הו אתה, שעיניך יודעות לגלות את קברן של ריבוא מתכות אצילות, הו שטן, רחֲמני, ראה את סבלי! המסתיר בידו מהולכים-בשנתם את חשכת התהום הנפערת תחתם, הו שטן, רחֲמני, ראה את סבלי! הו אתה, הקוסם המפליא להָמֵס את עצמות השיכור תחת רכב רומס, הו שטן, רחֲמני, ראה את סבלי! המורה שלימד אנושות שברירית איך לבלול מלח-נֶתֶר עם קורט גופרית, הו שטן, רחֲמני, ראה את סבלי! הו אתה, שחרצת אות קין נפשע על גבי מצח קרויסוס, קשה-לב ורשע, הו שטן, רחֲמני, ראה את סבלי! הו אתה, המעיר בְּלִבַּן של קְדֵשות אהבה לסחבות ותשוקה אל השוט, הו שטן, רחֲמני, ראה את סבלי! עששית לממציא ומטה לגולים, מוודה רב-חמלה לַקושרים השפלים, הו שטן, רחֲמני, ראה את סבלי! אביהם-מאמצם של אדם וחווה שהאב העליון השליכם באיבה, הו שטן, רחֲמני, ראה את סבלי! תפילה התגדל, התקדש, הו שטן, בשחקים שמלכת בהם, ובמעמקים שם תשכב מנודה ותחלום במנוחה! לו תהא נשמתי שם צרורה לצדך,  וענפי עץ הדעת יהיו כמקדש שמעל מצחך יתלבלב מחדש. </td>



current mood: Tormented

(4? That's it? |I'm waiting for more comments)

Sunday, April 16th, 2006
7:13 am - הו!" בעץ הדעת"

החל מחודש מאי השנה יערכו משתתפי כתב העת "הו!" ואורחיהם מפגשים ספרותיים בחנות הספרים "עץ הדעת" (רח' בן יהודה 42, תל אביב), באווירה אינטימית ובהשתתפות הקהל. כל המפגשים יתקיימו בימי רביעי, בשעה 20:00.

המפגשים יתחלקו לשתי סדרות:

* הסדרה הראשונה תוקדש לנושאים שונים, מהם כאלה העומדים במרכז השיח התרבותי ומהם צדדיים ומפתיעים. את הדיון בנושא תלווה קריאת יצירות בשירה ובפרוזה. המפגשים יתקיימו מדי שבועיים. המפגש הראשון בסדרה יתקיים ביום רביעי, 3,5,06 (מוצאי יום העצמאות).

* הסדרה השניה תוקדש לשיחות על תרגום שירה, ותונחה על ידי עבדכם הנאמן. המפגשים יתקיימו מדי שבועיים. המפגש הראשון בסדרה יתקיים ביום רביעי, 10,5,06.


הסדרה השניה היא בשבילי הגשמה של חלום ישן. המעוניינים להשתתף דרך קבע מוזמנים להגיב כאן, כדי שאדע לכמה אנשים עלי לצפות. פרטים נוספים יתפרסמו בהמשך, אבל אם כבר עכשיו יש שאלות או משאלות - בבקשה!

חג שמח בינתיים.


current mood: hopeful

(26? That's it? |I'm waiting for more comments)

Thursday, March 30th, 2006
6:20 pm - שיר קטן שצפה מראש את הביקורת עליו ואפילו מחה נגדה

כתבתי פעם שיר על יקרנדה. לאחרונה פרסמתי אותו בגליון השלישי של "הו!". אתמול קראתי כאן את הביקורת עליו:

"דווקא אוליפו הצרפתית מוכיחה שאפשר להגיע למצוינות ביצועית ממדרגה ראשונה, בלי שהדבר יחייב מחיקה של הסובייקט ושל העולם החוץ-לשוני. ביצירותיהם, הסד הצורני לא חדל לבעבע כאב: חי, אנושי, צורב את הלב. ב'הו!', לעומת זאת, לא נחוש כאב. לא הכאב מבעבע כאן, אלא העונג. כבר דובר רבות על שמו של כתב העת, שנדמה שהוא שמשך אליו את מרבית האש. אני שומעת בשם הזה בעיקר את קריאת העונג המזוכיסטי, העונג המופק מעצם הציות לחוק. מתחת לחומרה שבאימוץ המסגרות הנוקשות של החריזה והמשקל, למשל, לא קשה להבחין בצלו של חיוך מתענג וזחוח. הנה למשל בשירו של רונן סוניס, המוקדש לסיון בסקין, משוררת אחרת מחבורת 'הו!', שיר המתאבל על עץ שנכרת מגינת ביתו של הכותב (עמ' 26): 'להספיד יקרנדה? אולי זה נשמע גרוטסקי./ הוא היה אילן סרק, לא עץ זית עקור בשטחים,/ אבל גם אילנות של סרק - את יודעת, בסקין -/ משאירים חלונות שוממים ושמים שטוחים'.

מדהים כמה מהפואטיקה של 'הו!' גלומה בשורות הללו, התמימות לכאורה. מדהים שגם משעה שהוסר מראה העץ מן החלון, עדיין שום נוף אינו נגלה לעין. החלון שומם והשמים שטוחים. יותר משיש כאן אבל על אסתטיקה כרותה, יש כאן התעקשות שלא לראות דבר מעבר לה. ובטח שלא את העוול. השירה של 'הו!' פורחת אמנם בצבעים עזים, וצליליה ערבים לאוזן, אבל אלה הם אילנות סרק: שום פרי לא יצמח כאן".

מה יש לי לומר על זה?

נראה שהכותבת שייכת לועד הבית המתואר בשיר - לאותו ועד בית שהחליט שבגינה שלו אין מקום לאילנות סרק, ומכל מקום הוא מעדיף שהשירים יניבו פירות כדי להצדיק את קיומם. מתוך מחאה נגד ועד הבית הזה, ולא מתוך עיוורון לעוול או הפניית גב למציאות, כתבתי את השיר. אין לי מלים כדי לתאר את העונג המזוכיסטי שאני חש עכשיו. אגב, מאוד נהניתי מהמאמר, שעל פי רוב היה ענייני ואינטליגנטי.

(16? That's it? |I'm waiting for more comments)

Monday, March 20th, 2006
8:11 pm

ערב לכבוד צאת הגיליון השלישי של כתב העת לספרות "הו!"

מרכז תרבות בית אריאלה / 27 במארס 2006 / שעה: 18:30

בהשתתפות:

גילה אלמגור / קוראת מרינה צווטאייבה, טריסטאן קורבייר, ויקטור הוגו

דורון תבורי / קורא תרגילי סגנון: "ארזת לבד?" מאת משה סקאל /  "קו 5" מאת אור גראור / "הנשיכה מבעד למטפחת", מחזור פלגיאטים מאת רונן סוניס

שלומי שבן / בלחנים חדשים לשירי משוררים

וכן:

אנה הרמן

סיון בסקין

דורי מנור

רונן סוניס

ho

(15? That's it? |I'm waiting for more comments)

Friday, February 24th, 2006
12:01 pm - הטובים למילואים

פעם, לפני שנים מתארכות, השתחררתי מהסדיר וזומנתי לראיון אצל מפקד יחידת המילואים שלי. האיש היה טיפוס עתיק ואבהי. הוא הסביר לי שהיחידה זקוקה לקצין דלק, ואילו אני רשום בטעות כקצין דלק, ולמעשה אינני אלא כימאי פשוט. "בכל זאת", אמר, "נשמח אם תצטרף אלינו. אתה נראה לי בחור טוב". וכך נפלתי בפח. פתי שכמוני, שוטה שבעולם.

כעבור שנה התחלף מפקד היחידה. המפקד החדש, גנרל גֶנִיטָל (שם בדוי), החליט שלא יאה ליחידתו לשמור על מחסנים, והעביר אותנו אל גבולות הדרום. כדי שאיש לא יטען שאיננו כשירים לשמור על הגבולות, ארגן לנו הגניטל השלמה לרובאי 3 – תוך פחות משבוע נעשינו כולנו חיילים קרביים למהדרין. בשנים שעברו מאז מבצע עבדכם הנמנמן תפקיד של שוטר גבולות/ פקח מכס. העיקרון פשוט: חלקו את אוכלוסיית הבדואים לשני חצאים לא שווים: קפחו חצי אחד ככל האפשר עד שיוכל להתפרנס רק מהברחת טבק, סיגריות, סמים קלים וזונות, ואת החצי השני גייסו לצה"ל בתור גששים שתפקידם לצוד את אחיהם המבריחים. את החלמאות הזאת צריך לגבות בגדר גבול רעועה עד בלתי קיימת, בימי מילואים רבים ובגניטלים למיניהם – אחרת זה פשוט לא יעבוד. מדי פעם זמזמו לחיילים מנטרות כגון: "תפיסות! אני רוצה יותר תפיסות!"; "מי שמבריח חשיש היום, יבריח טילי לאו מחר"; "הטובים למילואים" וכיו"ב.

צריך להבין את הגניטל: האיש עוסק בביטחון גם בחייו האזרחיים ומשתעשע בפוליטיקה בזמנו החופשי. סביר להניח שניהול היחידה מסייע לו בקידום הקריירה שלו וביצירת קשרים עסקיים מועילים עם גנרלים חשובים. אמנם בדרך הוא מסכן שלא לצורך אנשים שאין להם הכשרה קרבית ומבזבז ימי מילואים יקרים, אבל "כשכורתים עצים נשברות ביצים", ו"אי אפשר להכין חביתה בלי שתעוף קצת נסורת". עד כאן זוהי הציונות במיטבה. כך עושות כולן.

מה שבכל זאת מייחד את הגניטל הוא יצר הנקמנות הקטנוני שלו: קשה לעזוב את היחידה או לעבור ליחידה אחרת. קשה גם לקצר את השירות או לדחות אותו. קצין צעיר שביקש להישאר יום אחד עם ילדיו החולים נענה בסירוב, נשאר בכל זאת, נשפט ל-21 יום בכלא, ערער ועונשו הומתק ל-28 יום בכלא – וזוהי רק דוגמה אחת מהמילואים האחרונים.

המילואים הפעם התאפיינו בברדק נוראי, שלא אספר עליו כאן. אני תפקדתי בתור רץ (היינו - זה שצריך להעיר אנשים למשימות באמצע הלילה, מעין שעון מעורר עם רגליים). לא ישנתי בלילות במשך שבועיים וחצי, ועד מהרה נראתה לי הסביבה הטרשית כלוח שחמט במשחק בין אלוהויות עצומות אך מטומטמות במקצת: החיילים היו הרגלים, אני הייתי הרץ, האביר המצ'וקמק היה הפרש, מגדל התצפית היה הצריח, הגניטל היה המלכה והברדק היה המלך. יצאתי מהארון, והתברר כמובן שכולם יודעים מזמן. כבר שנים שהמג"ד מכנה אותי מאחורי גבי "ז'אן ז'אנה". תודה על המחמאה, דן!

שלשום הזדכיתי ושוב אני כאן, רזה בחמישה קילו ומעט יותר כסוף. אין בי טיפה של מרירות, למרבה הפלא – יום יבוא והגניטל יתעשר עוד יותר, יתמנה לתפקיד שר ולבסוף יורשע בשחיתות. ביום ההוא אבוא לבקר אותו במעשיהו. זה הכול.

   

(19? That's it? |I'm waiting for more comments)

Sunday, January 22nd, 2006
11:06 pm - ...ואני ממשיך לפנות את השולחן

שלום לכם פרויקטים ישנים! היתה לנו מערכת יחסים ארוכה ומייגעת, אבל הגיע הזמן שניפרד.

ממש אחרי שסיימתי את התואר, התבשרתי שהרומן שתרגמתי עבר עריכה סוף סוף. תרגומי ל"ההגנה של לוז'ין" מאת נבוקוב נמנם לו שנתיים ימים בהוצאה, אך לפתע פתאום התעורר לחיים ושב אלי כחול ואדום כולו, מנומר במשהו כמו 3000 הערות (ספרתי). לקח לי שבועיים להכניס את כל התיקונים. למדתי המון במהלך ההקלדה - מה שנקרא קד"י: קליטה דרך הידיים.

לזכר לוז'ין, הנה עוד שיר שכתב נבוקוב, שהוא מעין מבשר של הרומן (המקור כאן):

פרש של שחמטCollapse )


ברוכים הבאים, פרויקטים חדשים!

(15? That's it? |I'm waiting for more comments)

Sunday, January 8th, 2006
1:18 pm - זהו זה

נגמר התואר. סופית ומוחלטית. נשאר רק לקבל את הציונים, ואז אני יכול להתחיל דוקטורט.


current mood: exhausted

(37? That's it? |I'm waiting for more comments)

Wednesday, December 7th, 2005
2:03 pm - חצי שיר של ת. ס. אליוט: תרגום וקצת ביקורת עצמית

מעולם לא הזעתי על שיר כמו שאני מזיע על שיריו של אליוט המוקדם. אנסה להסביר את העניין בפשטות: רטוריקה רהוטה, משלב למדני וקלילות מטעה חוברים אצלו לתימטיקה מטאפיזית, למשקלים תובעניים, לחריזה וירטואוזית-במקצת, וכמובן - לארמזים הרבים מספור. השילוב הייחודי הזה קשה מאוד לתרגום. הנה דוגמה קטנה מתוך השיר Sweeney among the Nightingales:


Apeneck Sweeney spreads his knees
Letting his arms hang down to laugh,
The zebra stripes along his jaw
Swelling to maculate giraffe.


לפנינו איש שקוראים לו סוויני. המלה הראשונה אינה שמו הפרטי של סוויני, אלא כינוי שאליוט המציא: "צוואר-קוף". רגע לפני שהשיר מתחיל, סוויני יושב כשמרפקיו שעונים על ברכיו וכפות ידיו לופתות בחוזקה את ראשו. איך אני יודע את זה? ובכן, כשהוא מפסק את ברכיו ומשלשל את ידיו לרצפה, יש על לחיו פסים אדומים ולבנים, שהותירו שם אצבעותיו. פסי הזברה האלה הופכים לחברבורות של ג'ירפה כשהצחוק מעוות את פניו. סוויני מתגלגל, אם כן, מקוף לזברה ומזברה לג'ירפה, אבל אין כאן שום סוריאליזם, אלא דווקא תמונה קונקרטית. כלומר, התמונה נעשית קונקרטית רק אחרי שמבינים את שמות התואר המשונים apeneck (צוואר-קוף) ו- maculate (מכוסה בכתמים), ואת המטאפורות הזואולוגיות.

ועכשיו לתרגום. הנה החלק השני של השיר Whispers of Immortality (השיר בשלמותו וכמה הערות מועילות מצויים כאן):

<td> Grishkin is nice: her Russian eye Is underlined for emphasis; Uncorseted, her friendly bust Gives promise of pneumatic bliss. The couched Brazilian jaguar Compels the scampering marmoset With subtle effluence of cat; Grishkin has a maisonette; The sleek Brazilian jaguar Does not in its arboreal gloom Distil so rank a feline smell As Grishkin in a drawing-room. And even the Abstract Entities Circumambulate her charm; But our lot crawls between dry ribs To keep our metaphysics warm. </td><td align="right" dir="rtl"> לגרישקין עין רוסיה שֶׁקַּו מדגיש אותה מלמטה; חָזָהּ, חופשי מחזיה, מבטיח אושר פנאומטי. היגואר נח על ספה וַחֲתוּלִיּוּתוֹ לוכדת את הקופיף בְּאֵד דקיק; לגרישקין יש דירה של חדר; היגואר החמקמק בג'ונגלים החשוכים אינו מדיף ניחוח עז כמו גרישקין בחדר-אורחים. הישויות המופשטות חגות בלי הרף סביב קִסְמָהּ; ואנו בין צלעות נזחל, שתתחמם הנשמה. </td>



כדי לתרגם את השיר הזה השתמשתי בכמה תחבולות בעייתיות:

א. השמטתי פרטים רבים, ובעיקר שמות תואר: nice, friendly, Brazilian, scampering, feline, dry.
שמות תואר אחרים הפכו אצלי לפעלים או שמות עצם: underlined, uncorseted, couched, of cat, arboreal, warm.
רק שמות תואר מעטים לא ניזוקו (פחות או יותר): Russian, pneumatic, subtle, sleek, rank, Abstract.

ב. להפתעתי הרבה, הורדתי את המשלב במקום להעלותו, כפי שאני עושה בדרך כלל. הנה המלים שהוחלפו במלים פשוטות יותר: uncorseted (חופשי מחזיה), bust (חזה), bliss (אושר), couched (נח על ספה), compels (לוכדת), marmoset (קופיף), effluence (אד), maisonette (דירה של חדר), arboreal (ג'ונגלים), distil (מדיף), rank (עז), Abstract Entities (הישויות המופשטות), circumambulate (חגות), our lot (אנו), metaphysics (נשמה).

ג. בבתים הראשון והשני השתמשתי בחריזה מלעילית, כדי להרוויח הברה. החרוזים מלמטה/ פנאומטי ו- לוכדת/ חדר הם חרוזים לא מדוייקים, שאינם אופייניים לאליוט. החרוז לוכדת/ חדר הוא בעצם חרוז אלתרמני (פגישה לאין קץ: "טוב שאת לבנו עוד ידך לוכדת/ [...] אל תניחי לו שיאפיל כחדר").

ד. לאורך כל השיר שיניתי את המבנה התחבירי של המשפטים והעברתי אינפורמציה משורה לשורה. התרגום שהתקבל הוא תרגום מסיט ומזיח (על משקל "מסית ומדיח").

לסיכום, כמספר הבעיות, מספר הפתרונות הלא-שגרתיים. מצד אחד - התקבל בעברית שיר "זורם" ונהיר, שמשקלו דומה למשקל השיר המקורי ו"משמעותו הכללית" דומה ל"משמעות הכללית" של השיר המקורי ("משמעות כללית" - מה זה בכלל? אין לי מונח טוב יותר). מצד שני - התרגום הרבה יותר קליל מהמקור, הרבה מהצבע המקומי אבד והרובד המטאפיזי ניזוק.

השאלה הגדולה היא אם שכרי יצא בהפסדי, או להפך, אם הפסדי יצא בשכרי. קשה לי לשפוט. מה דעתכם?       

(17? That's it? |I'm waiting for more comments)

Saturday, December 3rd, 2005
7:19 pm - חמוד

בקישורית - פזמון מגניב שתורגם מרוסית. הוראות: נכנסים, לא נבהלים מהרוסית, לוחצים על הקישורית שבמלה החמישית ומתענגים.

Thanks, bukash!

(8? That's it? |I'm waiting for more comments)

> previous 20 entries
> top of page
LiveJournal.com