Ronen Sonis (![[info]](http://l-stat.livejournal.com/img/userinfo.gif){kind=small} antinous) wrote,@ 2004-02-26 17:48:00 |
|
| Entry tags: | oulipian exercises, parodies, prose (translated) |
1. Several people have asked me to post my translation of Vladimir Dixon's A Litter to Mr. James Joyce. Here it is, along with the original and my notes, as published in the magazine מפתח הלב:
A Litter
to Mr. James Joyce
Dear Mister Germ's Choice, in gutter dispear I am taking my pen toilet you know that, being Leyde up in bad with the prewailent distemper (I opened the window and in flew Enza), I have been reeding one half ter one other the numboars of "transition" in witch are printed the severeall instorments of your "Work in Progress".
You must not stink I am attempting to ridicul (de sac!) you or to be smart, but I am so disturd by my inhumility to onthorstand most of the impslocations constrained in your work that (although I am by nominals dump and in fact I consider myself not brilliantly ejewcatered but still of above Averroege men's tality and having maid the most of the oporto unities I kismet) I am writing you, dear mysterre Shame's Voice, to let you no how bed I feeloxerabout it all.
I am uberzeugt that the labour involved in the compostition of your work must be almost supper humane and that so much travail from a man of your intellacked must ryeseult in somethink very signicophant. I would only like to know have I been so strichnine by my illnest white wresting under my warm Coverlyette that I am as they say in my neightive land "out of the mind gone out" and unable to combprehen that which is clear or is there really in your work some ass pecked which is Uncle Lear?
Please froggive my t'Emeritus and any inconvince that may have been caused by this litter.
Yours veri tass
Vladimir Dixon
חיגרת
למר ג'ימס ג'ויס
מַר שַׁיְס גְּרוֹיְס הַיָּקָר, בְּיַבְחוּשׁ קוֹדֵר הִנְנִי אָחוּז בְּקֻלְמוֹסִי אַלְמְנַת לְבַשֵּׂר לְךָ כִּי בְּשָׁכְבִי קְרַפְּדָן בְּמִיתָתִי, לְאַחַר שֶׁנָּפַלְתִּי קֻרְקְבָן לַמַּגֵּפָה הַמִּשְׁתַּרְלֶלֶת (פָּתַחְתִּי אֶת הַחַלּוֹן וְנִכְנַס מִי? קְרוֹבּ!) נִזְדַּמֵּן לִי לִקְרוֹא בָּזֶה-אַחַר-זֶה אֶת גְּלַל-יוֹנוֹתָיו שֶׁל כְּתַב-הָאֵת Transitions, שֶׁבּוֹ הִתְפַּר-עוֹשֶׂה-מוּ קָמָה וְחַמָּה צְנִינִים מִתּוֹךְ הָעֲבוֹדָה הַשּׁוֹטֶפֶת שֶׁלְךָ.
אַל לְךָ לַעַכְשׁוּב שֶׁאֲנִי מוֹכֵר לְךָ חָקוּל-דֶּה-שַׂק אוֹ מְנַסֶּה לְהִתְחַכֵּם, אֲבָל אֲנִי כֹּה מִטְרָד מִכָּךְ שֶׁאֵינֶנִּי יוֹרֵק לְסוֹף דַּעְתָּן שֶׁל הַמַּשְׁמִימֻיּוֹת הַטְּמִירוֹת הַגְּלוּמוֹת בַּעֲבוֹדָתְךָ (אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוּם-בַּפָּנִים אֵינֶנִּי קוֹטֵל כִּנִּים וְעַל-כֹּל-הַפָּנִים אֲנִי רוֹאֵה בְּעַצְמִי אָדָם שֶׁאָמְנָם לֹא זָכָה לְאַסְכָּלָה מְעֻלָּה אֲבָל תַּחַת זֹאת נִתְבָּרֵךְ בִּיכֹלֶת תְּבוּנִיטְצְשֵׁהעוֹלָה עַל הַמְצֻעְצָע וּשְׁנִיצֶל אֶת מַרְבִּית הַמִּזְדַּמְּנֻיּוֹת שֶׁנִּקְּרוּ אֶת דַּרְכּוֹ), עַד כִּי אֲנִי כּוֹתֵב לְךָ, מ"ר לְעַשֵּׁיְנְס ג'וֹיְנְטְס הַיָּקָר, עַל מְנָת לְנַסֵּר לְךָ עַד כָּמָה אֲנִי מִסְתַּרְסֵּר מִכֹּל זֶה.
אֲנִי מִשְּׁכוּנָה שֶׁמְלֶאכֶת הַקוֹמְפּוֹטְזִיצְיָה שֶׁהָיְתָה כְּרוּכְיָה בִּיצִירָתְךָ הַיְתָה עַל-אֱ-no shit! וְשֶׁטִּרְחָה כֹּה מְרֻבָּע וּמְאֻמֶּצֶת מִצַּד אָדָם בַּעַל אַנְטִילֶקְט כְּשֶׁלְּךָ חָיֶּבֶת הָיְתָה לְהָבִיא לְתוֹיְצִיאָה מְחֻרְבֶּדֶת בְּיוֹתֵר. הָיִיתִי רַק מְאוֹנֵּן-לָדַעַת אִם בְּשָׁכְבִי תַּחַת שְׂמוּחְטָתִי הַחֲמִימָה שָׁקַעְתִּי בַּמַחֲלָה עַד מֵעַל לָרוֹש בְּמִדָּה כָּזוֹ, שֶׁאֲנִי, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בִּמְקוֹם-מוֹתֵנוּ, "מִן הַדַּעַת יָצָאתִי הַחוּצָה", וְשׁוּב אֵינְנִּי יָכוֹל לְהָבִין אֶת הַבִּרְבּוּר כַּשֶּׁמֶשׁ, אוֹ שֶׁמָּא אָכֵן יֵשׁ בַּעֲבוֹדָתְךָ אֵיזֶה עַרְסְפֶּקְט שֶׁאֵינְנּוּ מוּבָן כְּ-לִיר?
סְלַח-אַנַלִי עַל עַזּוּת מַצְחִין וְעַל כֹּל חֹסֶר נָכוּת שֶׁעָלוּל הָיָה לְהִתְגַּרְגֵּר לְךָ מֵחִגֶּרֶת זֹאת.
עַבְדְקָן הַנַּמְנְמָן
וְלָדִימִיר דִיקְסוֹן.
חיגרת למר ג'ימס ג'ויס: דבר המתרגם
המכתב הקצר שלפניכם נשלח לסופר ג'ימס ג'ויס בשנת 1929, חתום על ידי ולדימיר דיקסון. ג'ימס ג'ויס פרסם באותה תקופה בכתב העת Transitions פרקים מתוך עבודתו השוטפת (Work in Progress), אשר נכללו מאוחר יותר בספרו Finnegans Wake. שפתו הייחודית של ג'ויס, הרצופה הלחמי-בסיסים, תחדישים (ניאולוגיזמים), מילים שנלקחו משפות זרות ושאר חתחתים לשוניים, זוכה לבבואה פרודית מבריקה במכתבו של דיקסון. שנינותו של דיקסון נעמה מאוד לג'ויס, והוא הורה לצרף את המכתב לקובץ המסות Our Exagmination Round His Factification for Incamination of Work in Progress , שבו מופיעים הגיגים ראשונים על עבודתו החדשה. ולדימיר דיקסון זכה, אפוא, להתפרסם לצדם של סמואל בקט, ויליאם קרלוס ויליאמס ואחרים כאחד ממבקריו של ג'ויס.
אך מי היה ולדימיר דיקסון? שמו המשונה של האיש - ספק אנגלי וספק סלאבי, ובמידה רבה גם יכולת החיקוי המופלאה המופגנת במכתב, הובילו חוקרים רבים להשערה כי המכתב חובר על ידי ג'ויס עצמו. ג'ויס הכחיש זאת מכל וכל, אך ללא הועיל. ולדימיר דיקסון יכול היה להישאר בגדר שם עט של ג'ימס ג'ויס - בבואה חסרת דמות - אלמלא נתגלו כמה מספריו כחמישים שנה לאחר פרסום המכתב. כתוצאה מכך התפרסמו בשנת 1979 פרטים ביוגרפיים על אודות ולדימיר דיקסון בכתב העת James Joyce Quarterly. בשנת 1992 הקדיש ה- James Joyce Quarterly מדור מיוחד לולדימיר דיקסון, לאחר שאותר בנו, ג'ון דיקסון, אשר השלים את הפרטים החסרים בסיפור.
ולדימיר דיקסון נולד בעיר סורמובו שרוסיה בשנת 1900. אביו, וולטר פרנק דיקסון, היה אזרח אמריקאי ממוצא אנגלי, אשר עבד כמהנדס ברוסיה. מוצאה של אמו של ולדימיר דיקסון פולני. בשנת 1917, ערב המהפכה, נשלח ולדימיר דיקסון לארצות הברית, שם למד ב- MIT ובהרוורד ושירת כמתרגם בצבא האמריקאי. בשנת 1922 החל לעבוד בחברת Singer, ונשלח מטעמה לפריז שנה מאוחר יותר. בפריז פרסם דיקסון שלושה ספרי שירה בשפה הרוסית וכן מספר מאמרים, והפך לדמות מוכרת בקהילה הרוסית. בקיאותו באמנות ובמדע ושליטתו בארבע שפות קירבו את דיקסון לכתביהם של גדולי הסופרים והמשוררים בני זמנו. פרט לג'ויס התכתב דיקסון עם עזרא פאונד ועם אנשי ספר נוספים, ודי לחכימא ברמיזוב. ולדימיר דיקסון נפטר בשנת 1929, חודשים ספורים לאחר שחיבר את החיגרת לג'ימס ג'ויס - הדים למצבו הבריאותי הרופף של דיקסון אמנם נשמעים בחיגרת.
אם כתיבתו של ג'ויס הנה חמורת סבר וקשה ביותר להבנה, הרי שדיקסון, השרוע במיתתו, מלגלג עליה מתוך חיבה ובהומור, כאילו אמר: "הרגע נא, מר ג'ויס הנכבד!" - כך, על כל פנים, רואה זאת בנו ג'ון. הברקותיו של דיקסון - החל ב"מילות מזוודה" ("Portmanteau Words"), אוקסימורונים ודאוקסימורונים, וכלה בשעשועים מכובדים פחות, פורעי חור וסדק, מהוות אתגר למתרגם ולקורא כאחד. תרגומו המבריק של ויקטור קופרמן, מתרגמה של החיגרת לרוסית, עודד אותי לנסות ולתרגם אותה לעברית. השפה העברית אינה עשירה במילים ארוכות שאותן ניתן לכופף, אך רבים בה הצירופים הכבולים והמליצות החגיגיות, ואתם אמנם עבדתי. אם הפילוסוף איבן רושד מתחלף בתרגומי בניטצשה, אם הערבית והיידיש מחליפות אצלי את הגרמנית והטורקית, אם חטאתי חטא לטעם - כולי תקווה שהתוצאה איננה קסטרטופאלית מדי.
2. I have finished my translation of Rimbaud's Ophélie.
