me4

יאוש


כשאני מרגיש תקוע, אני מתרגם משהו בשביל הכיף, סתם כדי לשמור על הכושר. תמיד שאלתי את עצמי איך אפשר לתרגם את המכתם החביב הבא של הילר בלוק:

When I am dead, I hope it may be said: His sins were scarlet, but his books were read.

יש כאן משחק מלים צבעוני: המלה read נשמעת כמו המלה red, וכך נוצר הניגוד בין שני לאדום. בעודי חוזר באחד האמשים מאחד המפגשים עם אחד הברנשים, התישבתי מול ההגה והחלטתי שאני מתרגם את זה עד סוף הנסיעה. נדמה היה לי שהצלחתי:

כשיבוא זמני לחדול,
הלוואי יאמרו הכול:
חטאיו היו שני,
אך קוראיו היו כחול.

טוב, אז לא שני ואדום, אלא שני וכחול. לא נורא, לפחות נוצר משחק מלים חדש. איזה סופר לא היה רוצה לחשוב שקוראיו יהיו כחול אשר על שפת הים?

כשסיפרתי על זה לבוס, הוא אפילו לא חייך. "בכלל לא הבנת מה היתה הכוונה", אמר, "אין פה שום שני ושום אדום, אלא רמיזה לסקרלט אוהרה ולרט בטלר". אם ככה, יוצא שהילר בלוק איחל לעצמו לכתוב רבמכר שיצליח כמו "חלף עם הרוח". אני מודה שלא חשבתי על זה. מה עושים עכשיו?
me4

פרצו


שלשום בלילה (?) כשלא הייתי בבית - פרצו. פרצו, הפכו את כל המגרות, חיטטו בבגדים, התפלשו במסמכים, מצאו את תלושי המשכורת, עיינו בהם והגיעו למסקנה שאין לי כסף. כסף מזומן - אין. פנקסי צ'קים - אין. מפתחות ספר לאוטו - אין. כרטיסי אשראי - אין. תכשיטים - חחחחח... אפילו המקרר - ריק. אפילו בבניאגרה של השירותים - מים ותו לא. לא נגעו במחשב ובגרורותיו. לא נגעו בואזות שבמזווה - נו טוב. באוצרי הגדול ביותר - בספרים - אפילו לא הציצו (זילזני כתב פעם שספרים יגנבו ממך רק החברים שלך). מרוב זעם, ניפצו לרסיסים את טלפון האלחוטי. והסתלקו. לא השאירו לי טיפ, הקמצנים.

מסקנה מס' 1 - היה לי מזל.

מסקנה מס' 2 - מסגר, סורגים.

מילא.
me4

Tyger, tyger, my mistake/ I thought that you were William Blake.


בשעה טובה עברתי דירה - אבל אני עדיין מתגורר בפתח תקווה (חבר טוב אומר: אז מה, עשית הארכה לחבל הטבור?). יש כתובת אימייל חדשה (כאן בפרופיל/ יוזר אינפו). מה אפשר עוד להוסיף? בואו לבקר, נראה אתכם, תלאביבים.

אגב, מה דעתכם על זה:

הטיגריס/ ויליאם בלייק

טיגריס, הו טיגריס! אוד מתלקח,
בין יעריו של הלילה זורח,
איזו עין-עד, איזו זרוע ניצחת
צרה אימיך – פחד מול פחד?

מהי התופת, מהי התכלת
שם שתי עיניך רושפות כגחלת?
על אלו כנפיים מרומה ישאף?
מי זה לופת את הלהב בכף?

איזו חרושת, איזו כתף
ידעו את גידי לבבך ללפף?
ועת התפעם בו הולם-זוועות –
אילו רגליים? אילו זרועות?

איזו שרשרת? איזה סדן?
איזה בור-שחת שימש ככבשן
למוחך? איזו יד כלילת עוז
ההינה במוח הזה לאחוז?

כל צבא שמים הטיל רמחיו,
בוסס הרקיע בדמע כוכב,
האם הוא חייך אז, ככלות מעשהו?
האם יוצרך – גם יוצרו של השה הוא?

טיגריס, הו טיגריס! זוהר זורח,
בין יעריו של הליל מתלקח,
איזו עין-נצח, יד בת-אלמוות,
צרה אימיך, צלם צלמוות?
me4

Annulus Aureus


קראתי לאחרונה את הספר "נזם זהב" מאת יוסף אלמנצי (1801-1860). הספר ראה אור בפאדובה בשנת 1858, וזכה להתפרסם שנית בתל אביב בשנת  1950 (הוצ' מחברות לספרות, בעריכת ישראל זמורה). כפי שמרמז שם הספר, זהו אוסף של 97 (נז"ם בגימטריה) סונטות (שירי זה"ב). עד כה היה שמו של אלמנצי מוכר לי כשמו של אספן ספרים חשוב ושל מי שתרגם לראשונה את "אמנות הפיוט" של הורטיוס לעברית.

כך כתב ישראל זמורה על יוסף אלמנציCollapse )

אלמנצי לא היה משורר גדול, אבל שיריו פותחים חלון אל המאה התשע-עשרה, ויש בהם ייצוג חי של רוח הזמן כפי שחווה אותה יהודי מאמין, משכיל ו... דידקטי. איני מכיר שירים עבריים רבים מן המאה התשע-עשרה שעניינם תולעי משי, ערפדים או רכבות. הנה כמה דוגמאות משעשעות להנאתכם, בתוספת אי-אלו הערות:

על עשב הַטַּבָּאקוֹ.Collapse )

הַוַמְפִּירִזְמוּס.Collapse )

על ראש הכופרים ברוך שפינוזה.Collapse )

על רכב הנקרא Omnibus.Collapse )
     
me4

דברי כיבושין לאהרון שבתאי


קראתי לאחרונה את "אדומה, אנתולוגיית שירה מעמדית". זהו ספרון קטן ונאה שפרסמו במשותף כתבי העת "אתגר", "מעין" ו"הכיוון מזרח" לכבוד האחד במאי האחרון. אהבתי מאוד שירים רבים באנתולוגיה. להפתעתי, הזדעזעתי ממש דווקא משירו של אהרון שבתאי "לא, ספפו" (אפשר לקרוא אותו כאן, אם גוללים מעט למטה). אני מכבד מאוד את שבתאי וחייב לו את הכרותי עם השירה היוונית הקלאסית, אבל זו בדיוק הסיבה שחרה לי כל כך לקרוא את השיר הזה. 

שירו של שבתאי הוא קריאה מרקסיסטית בשירה המפורסם של המשוררת היוונית הקלאסית ספפו:

עיבוד עברי שלי לשיר של ספפוCollapse )

הערת אגב: מי שקורא לי אנאכרוניסט צריך לזכור שהאנאכרוניזם עובד בשני הכיוונים: קריאה בספפו ברוח מרקס מגוחכת לא פחות מקריאה בשבתאי ברוח יהודה הלוי.

נו, אם כבר מחברים פה שירים בעקבות, הרי לכם:

תגובתי האינפנטילית לשירו האינפנטילי של שבתאיCollapse )
me4

חוזה סודי


הוזמנתי להרצות במרכז ההדרכה לספריות. המקום - נתניה. השעה - תשע לפנות בוקר. התשלום - מגוחך. ועדיין - למה לא? אני אוהב ספריות. סוף סוף יש לי הזדמנות לפרוע את חובי לספרנית הנפלאה ההיא מימי ילדותי.

בקיצור - הסכמתי. שלחו לי חוזה. בסעיף 8 בחוזה כתוב:

"הנך מתחייב לשמור על סודיות מלאה לגבי מידע המתייחס למרכז ו/או לפעילותו ו/או לסודותיו המקצועיים של המרכז ובכלל זה מידע שיגיע אליך עקב עבודתך ו/או עקב השירותים המוענקים למרכז".

לכאורה, סעיף סטנדרטי שכמותו קראתי לא פעם. ובכל זאת - מהם לעזאזל "סודותיו המקצועיים של המרכז"? האם עוסקים שם באיזו מאגיה שחורה? האם אמצא שם מרתף עם ספרים אסורים, כאלה עם מנעול? האם המרכז להדרכת ספריות מעוניין לערוך השתלטות עויינת על גוף ציבורי אחר, כמו למשל השירות הבולאי? הסקרנות ממש אוכלת אותי. אנא מכם, אנשי המרכז, לחשו לי באוזן. אני מבטיח לא לספר.
me4

התקף חרוזים נגד החרוז

<td> A fit of rhyme against rhyme/ Ben Jonson Rhyme, the rack of finest wits, That expresseth but by fits             True conceit, Spoiling senses of their treasure, Cozening judgment with a measure,             But false weight; Wresting words from their true calling, Propping verse for fear of falling             To the ground; Jointing syllabes, drowning letters, Fast'ning vowels as with fetters             They were bound! Soon as lazy thou wert known, All good poetry hence was flown,             And are banished. For a thousand years together All Parnassus' green did wither,             And wit vanished. Pegasus did fly away, At the wells no Muse did stay,             But bewailed So to see the fountain dry, And Apollo's music die,             All light failed! Starveling rhymes did fill the stage; Not a poet in an age             Worth crowning; Not a work deserving bays, Not a line deserving praise,             Pallas frowning; Greek was free from rhyme's infection, Happy Greek by this protection             Was not spoiled. Whilst the Latin, queen of tongues, Is not yet free from rhyme's wrongs,             But rests foiled. Scarce the hill again doth flourish, Scarce the world a wit doth nourish             To restore Phoebus to his crown again, And the Muses to their brain,             As before. Vulgar languages that want Words and sweetness, and be scant             Of true measure, Tyrant rhyme hath so abusëd, That they long since have refusëd             Other cæsure. He that first invented thee, May his joints tormented be,             Cramped forever. Still may syllabes jar with time, Still may reason war with rhyme,             Resting never. May his sense when it would meet The cold tumor in his feet,             Grow unsounder ; And his title be long fool, That in rearing such a school             Was the founder. </td><td align="right" dir="rtl"> התקף חרוזים נגד החרוז/ בן ג'ונסון הֶחָרוּז, חֻרְבָּנָם שֶׁל מוֹחוֹת חֲרִיפִים, הַיָּכוֹל לְבַטֵּא רַק מִתּוֹךְ הֶתְקֵפִים מַשְׁמָעוּת אַמִּיצָה, מְבַלְבֵּל אֶת כּוֹחוֹת הַשִּׁפּוּט הַהוֹגֵן, מְשַׁקֵּר לַחוּשִׁים בְּצִלְצוּל מִתְנַגֵּן  עִם מִשְׁקָל שֶׁל נוֹצָה; מְקַפֵּחַ מִלִּים מֵעֶרְכָּן הַמְּיֹעָד  וְתוֹמֵךְ בַּשּׁוּרָה מֵחֲשָׁשׁ שֶׁתִּמְעַד וְתִפֹּל לַקַּרְקַע; מְמַזֵּג הֲבָרוֹת וּמַבְלִיעַ כָּל אוֹת, וְכוֹבֵל הֲגָאִים כְּמוֹ בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת הֲדוּקוֹת עַד דַּכָּא! מֵהַיּוֹם בּוֹ נוֹדְעָה עַצְלוּתְךָ בָּרַבִּים  הִסְתַּלְּקוּ לִבְלִי שׁוּב הַשִּׁירִים הַטּוֹבִים וְיָצְאוּ לְגָלוּת. זֶה כְּבָר אֶלֶף שָׁנִים שֶׁפַּרְנָסוֹס כָּמוּשׁ, וְהַשֵּׂכֶל מוּטָל לוֹ, בָּטֵל מִשִּׁמּוּשׁ  וְנִדּוֹן לְדַלּוּת. הִתְעוֹפֵף לוֹ גַּם פֶּגָסוֹס, טָס וּפָרַח,  וְהַמּוּזוֹת עָזְבוּ אֶת פַּלְגָּן הַמְּבֹרָךְ  וְנָשְׂאוּ קוֹל קִינָה. בִּרְאוֹתָן אֶת מַבּוּעַ הַשִּׁיר הֶחָרֵב וְאַפּוֹלוֹ נוֹטֵשׁ אֶת נִבְלוֹ הֶעָרֵב, הֻשְׁבְּתָה כָּל רִנָּה. צְעַק מִכָּל הַבָּמוֹת, הוֹ חָרוּז רְעַבְתָּן!  עִדְּנֵי עִדָּנִים לֹא נוֹלַד אַף פַּיְטָן שֶׁיָּאָָה לוֹ עֲטֶרֶת. בְּזֵרִים שֶׁל דַּפְנָה לֹא תֻּכְתַּר יְצִירָה, בִּשְׁבָחִים וְהַלֵּל לֹא תִּזְכֶּה אַף שׁוּרָה, וְאָתֵנָה גּוֹעֶרֶת;  מַגֵּפַת הֶחָרוּז לֹא פָּגְעָה בְּיָוָן. יְוָנִית עַלִּיזָה! מִזְמוֹרָהּ לֹא נֻוַּן בְּחָרוּז שֶׁל אִוֶּלֶת. אַךְ לָטִינִית, מַלְכַּת כָּל שָׂפָה וְלָשׁוֹן,  שָׁכְחָה זֶה מִכְּבָר אֶת הוֹדָהּ הָרִאשׁוֹן – הִיא כָּעֵת מְחֻלֶּלֶת. אֵימָתַי, אֵימָתַי שׁוּב תּוֹרִיק הַגִּבְעָה וְתֵבֵל עֲיֵפָה שׁוּב תֵּינִיק לְשָׂבְעָה כִּשְׁרוֹנוֹת אֵיתָנִים, עַל מְנָת לְהָשִׁיב אֶת אַפּוֹלוֹ לַנֵּזֶר, אֶת הַמּוּזוֹת לַמּוֹחַ, לִהְיוֹת לוֹ לְעֵזֶר, כְּמוֹ לְפָנִים? לְשׁוֹנוֹת חֲדָשׁוֹת, עֲנִיּוֹת בְּמִלִּים וְחַסְרוֹת מְתִיקוּת מְפַכָּה בַּצְּלִילִים אוֹ מִשְׁקָל לְתִפְאֶרֶת – הֶחָרוּז הֶעָרִיץ הִתְעַלֵּל בָּן כָּל כָּךְ, עַד אֲשֶׁר הַדּוֹבֵר בָּן מִזְּמַן כְּבָר שָׁכַח כָּל צֵזוּרָה אַחֶרֶת. יוֹצֶרְךָ הָרִאשׁוֹן – לוּ יָבוֹא בּוֹ רָקָב! לוּ תֹּאחַז בּוֹ עֲוִית! לוּ יִמַּקּוּ פְּרָקָיו! לוּ תַּכֶּה בּוֹ צָרַעַת! יִצְרְמוּ הֲגָאִים עוֹד בְּסַד מִשְׁקָלָם, יִלְחֲמוּ בֵּינֵיהֶם עוֹד מִלְחֶמֶת עוֹלָם  הֶחָרוּז וְהַדַּעַת! יוֹצֶרְךָ הָאָרוּר – לוּ תֹּאבַד בִּינָתוֹ כְּשֶׁיִּבְהֶה בַּגִּדּוּל שֶׁפָּשָׂה לְאִטּוֹ בְּרַגְלָיו הָרָזוֹת; כְּטִפֵּשׁ מְטֻפָּשׁ לָעוֹלָם יִוָּדַע, וְכָל זֹאת מִכֵּיוָן שֶׁהָיָה מוֹלִידָהּ שֶׁל אַסְכּוֹלָה כָּזֹאת. </td>
me4

משהו שלמדתי מיצחק רפפורט


גלשתי היום לאתר "הארץ" וקראתי את רשימתו של ב"צ ב"תרבות וספרות". ברשימה, העוסקת הפעם בניקוד, כתב העורך בין היתר את הדברים הבאים: "והיה - או עדיין יש - נקדן מפורסם העובד בשביל הרבה מהוצאות הספרים בארץ ושמו [יצחק] רפפורט. פעם היו רבים כמותו. אך אט אט הוא נהפך לזן בסכנת הכחדה."

מן הניסוח המגושם הזה אפשר להבין בטעות שלא ברור אם האיש חי או מת - וראו את התגובה הראשונה למטה.

ובכן, ביררתי ששלום לו, השבח לאל, ובהזדמנות זאת אציין שנפלה בחלקי הזכות להכירו ולשוחח עמו. פגשתי אותו כשערכתי את הגליון העברי של כתב העת הישראלי הרוסי "מפתח הלב", לפני חמש שנים. לאחר שניקד את השירים בגליון (וסייע לי לנקד את החיגרת ההיא, שהתפרסמה שם), סיפר לי יצחק רפפורט קוריוז חביב ונוקדני:

אחרי ה' הידיעה מופיע בדרך כלל דגש חזק. הדגש אינו מופיע כאשר יש עיצור גרוני אחרי ה' הידיעה או כאשר מיודעת מלה השייכת למשקל "מפועל" (כמו "מכותב" או "מטופש"). אבל גם לכלל הזה יש יוצאי דופן: המלים "מצורע" ו"משוגע" מקבלות דגש חזק במ' אחרי ה' הידיעה. וכל כך למה? כי מדובר במצורעים ובמשוגעים.
  • Current Mood
    awake awake
me4

המדף של אתמול


הישראלים הם עם שזכרונו קצר.

אחד מגילויו הקיצוניים של הזכרון הקצר הזה הוא מדף הספרים העברי.

כל מי שנכנס לחנות ספרים יודע על מה אני מדבר: כשיוצא ספר חדש, אפשר למצוא אותו על מדפי סטימצקי וצומת ספרים במשך שנים ספורות במקרה הטוב. אחר כך אפשר להזמין אותו בהוצאה במשך עוד כמה שנים. ספרים שיצאו לפני עשרים שנה ויותר הם בחזקת "ספרים נדירים", אלא אם כן הוציאו אותם מחדש (הנס הזה אינו מתרחש לעתים קרובות). אפשר למצוא אותם בספריות הציבוריות והאקדמִיות, אבל קשה לרכוש אותם. חנויות ספרים משומשים ואתרי אינטרנט כמו findabook הם ללא ספק שירות חשוב, אבל לעולם אינם הימור בטוח.

המשורר וו. ה. אודן אמר פעם: " Some books are undeservedly forgotten; none are undeservedly remembered". ברצוני להקדיש כאן מספר רשומות לכמה מן הספרים האלה, שלא זכו לצאת מחדש ולכן נדונו להישכח על לא עוול בכפם. למעשה, כבר התחלתי בזה. ראו כאן: המדף של אתמול.

חובבי ממים – הרי לכם מם.