?

Log in

No account? Create an account
Ronen Sonis' Journal

> recent entries
> calendar
> friends
> profile

Thursday, March 30th, 2006
6:20p - שיר קטן שצפה מראש את הביקורת עליו ואפילו מחה נגדה

כתבתי פעם שיר על יקרנדה. לאחרונה פרסמתי אותו בגליון השלישי של "הו!". אתמול קראתי כאן את הביקורת עליו:

"דווקא אוליפו הצרפתית מוכיחה שאפשר להגיע למצוינות ביצועית ממדרגה ראשונה, בלי שהדבר יחייב מחיקה של הסובייקט ושל העולם החוץ-לשוני. ביצירותיהם, הסד הצורני לא חדל לבעבע כאב: חי, אנושי, צורב את הלב. ב'הו!', לעומת זאת, לא נחוש כאב. לא הכאב מבעבע כאן, אלא העונג. כבר דובר רבות על שמו של כתב העת, שנדמה שהוא שמשך אליו את מרבית האש. אני שומעת בשם הזה בעיקר את קריאת העונג המזוכיסטי, העונג המופק מעצם הציות לחוק. מתחת לחומרה שבאימוץ המסגרות הנוקשות של החריזה והמשקל, למשל, לא קשה להבחין בצלו של חיוך מתענג וזחוח. הנה למשל בשירו של רונן סוניס, המוקדש לסיון בסקין, משוררת אחרת מחבורת 'הו!', שיר המתאבל על עץ שנכרת מגינת ביתו של הכותב (עמ' 26): 'להספיד יקרנדה? אולי זה נשמע גרוטסקי./ הוא היה אילן סרק, לא עץ זית עקור בשטחים,/ אבל גם אילנות של סרק - את יודעת, בסקין -/ משאירים חלונות שוממים ושמים שטוחים'.

מדהים כמה מהפואטיקה של 'הו!' גלומה בשורות הללו, התמימות לכאורה. מדהים שגם משעה שהוסר מראה העץ מן החלון, עדיין שום נוף אינו נגלה לעין. החלון שומם והשמים שטוחים. יותר משיש כאן אבל על אסתטיקה כרותה, יש כאן התעקשות שלא לראות דבר מעבר לה. ובטח שלא את העוול. השירה של 'הו!' פורחת אמנם בצבעים עזים, וצליליה ערבים לאוזן, אבל אלה הם אילנות סרק: שום פרי לא יצמח כאן".

מה יש לי לומר על זה?

נראה שהכותבת שייכת לועד הבית המתואר בשיר - לאותו ועד בית שהחליט שבגינה שלו אין מקום לאילנות סרק, ומכל מקום הוא מעדיף שהשירים יניבו פירות כדי להצדיק את קיומם. מתוך מחאה נגד ועד הבית הזה, ולא מתוך עיוורון לעוול או הפניית גב למציאות, כתבתי את השיר. אין לי מלים כדי לתאר את העונג המזוכיסטי שאני חש עכשיו. אגב, מאוד נהניתי מהמאמר, שעל פי רוב היה ענייני ואינטליגנטי.

(16? That's it? |I'm waiting for more comments)


<< previous day [calendar] next day >>
> top of page
LiveJournal.com