Ronen Sonis (antinous) wrote,
Ronen Sonis
antinous

פולמוס "הו!" עד כה – חלק ראשון


בחוץ כבר מלטף אוגוסט את אחוריו של יולי בידיים לחות של תרח טרחן. מזג האוויר בשל למריבת קיץ קטנה:



כתב העת "הו!", שבו אני משמש חבר מערכת, חולל עם הופעתו המולה תקשורתית חסרת תקדים. עתה, לאחר שהבִּיצה הספרותית בעבעה את בועותיה האחרונות והמוסף לתרבות וציפרות ודומיו שבו ושקעו בתרדמת, אוכל לגשת סוף-סוף למלאכת התיעוד המיותרת-לכאורה. למה רק "לכאורה"? ראשית, מפני שמתחשק לי לשחרר מעט קיטור ולהניח את הפולמוס הזה מאחורי (או את עצמי לפניו), ושנית, מפני שלתחושתי המניפסטים, רשימות הביקורת, התגובות, החרפות והגידופים (מכל הצדדים) התמקדו בסוגיות שלא ממין העניין והחמיצו כמה נקודות חשובות.

ליקטתי לי את רוב החומר הרלוונטי וסידרתי אותו בתיק מיוחד. בהמשך אתיחס בעיקר לטקסטים הבאים:


1) דורי מנור, "על 'הו!'" (מאמר הפתיחה לגליון הראשון של "הו!"). "הו!"1, ינואר 2005.

2) אריאל הירשפלד, "נרקיס כדחליל" (רשימת ביקורת), תרבות וספרות (הארץ), 18,2,2005.

3) דורי מנור, "גולדה מאיר של הספרות העברית" (מכתב גלוי לאריאל הירשפלד), תרבות וספרות (הארץ), 25,2,2005.

4) אריאל הירשפלד, "עזר קטן בהבנת הנקרא" (תגובה למכתבו של מנור), תרבות וספרות, 4,3,2005.

5) שמעון זנדבנק, "חירוף נפש סלאבי" (רשימת ביקורת), ספרים (הארץ), 16,3,2005.

6) אסף ענברי, "שירי ילדים" (רשימת ביקורת), מעריב, 11,5,2005.

7) דורי מנור, "על 'הו!'2" (מאמר הפתיחה לגליון השני של "הו!"), "הו!"2, יוני 2005.

8) רויאל נץ, "פושטי המדים, על שירת החרוז החדש" (מסה), "הו!"2, יוני 2005.

9) מרב מנוח, "הו מה יהיה מה יהיה" (רשימת ביקורת), מעריב, 12,7,2005.


חסרים לי מאמריהם של מנחם בן (ב"העיר"?) ושל נסים קלדרון. אם מישהו יכול להמציא לי אותם או לכוון אותי אליהם תבוא עליו הברכה. ועכשיו, לעבודה:


המניפסט וקורט המלח

המניפסט הוא ז'אנר בעייתי, והמניפסט הספרותי אינו אלא ארספואטיקה עם גרזן. אם ברצונכם לחבר מניפסט ספרותי, כל שעליכם לעשות הוא לנסח ברהיטות את מאפייניה של יצירתכם שלכם ולהכריז: "כזה ראה וקדש! כך ולא אחרת יש לכתוב היום!" את מה שקודמיכם ידעו לעשות טוב מכם התקיפו בתאוות רצח אדיפלית; את כל הצולע והמשעמם אצלכם העלו על נס, כאילו הצליעה והשעמום מכוונים, ואינם נובעים, למשל, מאוזלת ידכם. חפשו לעצמכם מבשרים מושמצים או נשכחים בעבר הקצת יותר רחוק – וודאי תמצאו איזה סבא או דוד, איזה ג'ון דאן (חביבו של ת. ס. אליוט), איזה ציפריאן נורוויד (חביבם של הסוריאליסטים) או דוד פוגל (חביבהּ של חבורת "לקראת") או לאה גולדברג (החביבה עלי ועל כמה מידידי) או יוצר חסר ישע אחר, שמן הסתם מציץ בכם עכשיו מקברו במבוכה ותוהה מה בינכם ובינו. אל תשכחו להאשים את מבקריכם בשמרנות ובצרות אופקים אקדמית (זכרו: "המבקר מבקר והיוצר יוצר"). כן, כך קורה לא פעם.

אני שב וקורא את הפסקה הקודמת: איזו כתיבה פשטנית, כוללנית ומניפסטית! האם אין בנמצא מניפסטים מוצדקים, מתונים או בעלי שאר רוח(1)? ובכלל, כיצד תתקדם התרבות בלי היציאה נגד? הלא ספרות שאינה מתפלמסת לפחות פעם בעשרים שנה מתנוונת. מניפסטים ספרותיים הם בבחינת רע הכרחי. נכון, הם אינם אובייקטיביים, או אפילו רציונליים – אבל יש בהם איזה ריגוש, איזה חירוף נפש, איזה להט נעורים, איזו בעיטה במוסכמות, איזו נאיביות חפה מאירוניה... מילא, אבל אם נגזר עלינו לבלוע מניפסט מעת לעת, כאילו היה גלולה נגד עצירות, נהיה נא פציינטים אחראיים ולא נתעלם מן האזהרה שעל גבי התווית: "Take it with a pinch of salt".

מאמר הפתיחה לגיליון הראשון של "הו!" אינו מניפסט. מחברו, דורי מנור, לא ניסח בו את עקרונותיה של פואטיקה חדשה. עם זאת, זהו מאמר פרוגרמטי שאפשר למצוא בו לא מעט "יציאה נגד" – לא יציאה נגד נתן זך, אלא יציאה נגד "הנצחתה הכמו-אוטומטית של שבירת הכלים הפואטית הנושנה" של חבורת לקראת, אשר "מניבה בהכרח כתיבה אפורה ומשמימה, שכל מוזיקליות ממנה והלאה, וכל חדשנות שירית אותנטית שוב אינה אפשרית בה". זוהי השקפה פשטנית, הראויה לקורט מלח. כפי שציינו הירשפלד וענברי, יש בה כמה הנחות מוטעות:

א. נתן זך לא המציא את השירה העברית הכתובה בחרוז חופשי(2). קדמו לו ביאליק, אצ"ג, פוגל, ראב, בן יצחק ואחרים. "שבירת הכלים הפואטית" של זך התבטאה בעמדתו הנחרצת נגד השירה השקולה. מבשריו לא ראו לנכון להביע עמדה נחרצת כזאת.

ב. השירה שנכתבה אחרי נתן זך אינה אחידה, אלא רבת קולות וסגנונות. לא כולה חייבת את קיומה לזך, לא כולה כתובה בחרוז חופשי, לא כולה "אפורה ומשמימה".

ג. אין לזהות מוזיקליות עם משקל וחריזה. משנות החמישים ואילך ניסו משוררים עבריים רבים לכונן "מוזיקליות חדשה", לא שקולה ולא חרוזה, וחלק מנסיונות אלה ראויים להתפעלות.

עם זאת, מאחורי דבריו האינטואיטיביים והכוללניים של מנור מסתתרת אמת מורכבת יותר, שעל מנת לרדת עד חקרהּ יש לבחון את המהלך ההיסטורי ביתר זהירות. אמיתות מורכבות אינן חומר למניפסטים, מכיוון שהמורכבות מערפלת ומחלישה את האמירה. ובכן, הנה ניסוח פחות מניפסטי של הדברים:

השירה העברית הסילבוטונית(3) הכתובה בהברה ספרדית משלה בכיפה שלושים שנה לכל היותר – 1920-1950 בערך (בתקופת ההשכלה עדיין היה מקובל משקל היתדות והתנועות(4), מורשת ימי הביניים. בתקופת התחיה כוננו משוררים כביאליק וטשרניחובסקי את המשקל הסילבוטוני בהברה האשכנזית(5). המעבר להברה הספרדית החל בראשית המאה העשרים, אך נכנס לתוקפו רק בשנות העשרים למאה ההיא). השירה השקולה שנכתבה באותה תקופה (שירתם של ז'בוטינסקי, לנסקי, רחל, שלונסקי, אלתרמן, גולדברג, פן ורבים אחרים) היתה מגוונת ביותר, אך מטבע הדברים לא מיצתה אלא מעט מן האפשרויות הגלומות במשקל הסילבוטוני. יתר על כן, אפילו בשלושים השנה האלה נכתבה גם שירה לא שקולה (שירתם של אצ"ג, פוגל, ישורון ואחרים). בתחילת שנות החמישים הופיע מאמרו המפורסם של זך "הרהורים על שירת אלתרמן" ואחריו מאמרים נוספים באותה רוח פרי עטו ועטם של אחרים. השפעתם של מאמרים אלה לא התבטאה בפתיחת אלטרנטיבות חדשות, אלא בחסימת האלטרנטיבה השלטת. שירה סילבוטונית המשיכה להיכתב גם לאחר 1950 (משוררים כגורי, אבידן, עמיחי, רביקוביץ', פגיס, וולך, ויזלטיר ורבים אחרים כתבו לא מעט שירים שקולים למופת), אך הלכה ונדחקה לשוליים. לאחרונה ניסח זאת יפה צור ארליך: "בדרגים הגבוהים, המסר היה בדרך כלל מורכב: כבוד ואהבה לשירה הכתובה לפי מוסכמות שהתפתחו במהלך הדורות, מוסכמות שהחרוז הוא רק הבולט שבהן – ועם זאת, שאיפה למשהו חדש; לשירה שאיננה נתונה בכבלי צורה ברורים. שירה כזו, חופשית מחרוז וממשקל ושואפת ללשון הדיבור, קרויה בשם המבלבל 'חרוז חופשי'. ככל שהמסר המורכב חילחל במורד ההיררכיה, אל המורה בכיתה, אל אחרון התלמידים בשטח, כך הפך פשטני. משהו כמו 'פעם כתבו בחרוזים, וגם בעוד כל מיני כללים שאתם לא רוצים לדעת, והיום זה פאסה לגמרי'". התוצאה היתה מפתיעה ממש: משנות השבעים ועד שנות התשעים לא קם ולו משורר עברי חדש אחד שחקר ברצינות את האלטרנטיבה הסילבוטונית. אובדנהּ של מיומנות בסיסית בקרב משוררים וקוראי שירה צעירים, ולא "כתיבה אפורה ומשמימה", הוא התולדה המצערת של המניפסטים של זך ובני חבורתו. הרי לכם דוגמה לחשיבותו של קורט מלח!

נשאלת השאלה החבוטה: מה טוב כל כך במשקל הסילבוטוני ובחריזה? בחלק הבא אשתדל בכל כוחי לדון בשאלה הזאת מבלי לענות עליה.



הערות:


  1) מבחר רחב של מניפסטים ספרותיים, מתונים וקיצוניים כאחד, מצוי בספר "מאניפסטים של המודרניזם" בעריכת בנימין הרשב (הוצאת כרמל, 2001).

  2) המונח "חרוז חופשי" מתיחס לשירה לא חרוזה ולא שקולה. זהו למעשה תרגום של המונח הצרפתי vers libre (וורליבר) או המונח האנגלי המקביל free verse.

  3) המונח "סילבוטוני" או "טוני-סילבי" מתיחס למשקל המבוסס על חילופי הברות מוטעמות (המסומנות בדרך כלל כך: –) ולא מוטעמות (המסומנות בדרך כלל כך: U) בסדר קבוע. "הרגל המשקלית" היא היחידה החוזרת במשקל הסילבוטוני:
יאמב: U – ; טרוכי או כורי – U; דקטיל: – U U ; אנפסט: U U – ; אמפיברך: U – U.

  4) משקל היתדות והתנועות מבוסס על חילופי תנועות ארוכות או קצרות (אלה מסומנות בדרך כלל כך: –) ותנועות חטופות (אלה מסומנות בדרך כלל כך: U) בסדר קבוע. "יתד" הוא הצירוף U-, ו"תנועה" היא -.

  5) היום נקראים שיריהם הסילבוטוניים של ביאליק וטשרניחוסקי כשירה "דיבורית" כמעט: המשקל, שאינו מותאם להברה הספרדית, וחלק מן החרוזים (למשל: אֱמֶת/ תֶּמֶס) פשוט נעלמים. דרוש אימון כדי לקרוא היום בהברה אשכנזית.         
   


עדכון: נראה שקלעתי לדעת גדולים ממני.
Tags: about books and periodicals, about poetry
Subscribe
  • Post a new comment

    Error

    default userpic
    When you submit the form an invisible reCAPTCHA check will be performed.
    You must follow the Privacy Policy and Google Terms of use.
  • 8 comments