Ronen Sonis (antinous) wrote,
Ronen Sonis
antinous


רשימה על הרפתקאותיו של המשורר וו"ה אודן בשפה העברית, שפרסמתי במעריב ביום שישי:




ברשימה קצרה לציון מאה שנים להולדת המשורר וִיסְטֶן היוּ אוֹדֶן (1907-1973) אין טעם לנסות לשרטט את קווי המתאר של שירתו או לסכם את תולדות חייו. אלה ישנם בשפע בביוגרפיות, במחקרים ובחומר הרב הזמין באינטרנט. מעניין יותר יהיה לדון בהשפעתו של אודן על השירה העברית ובנוכחותו בתרגום העברי. גם כאן הקדימו אותי שמעון זנדבנק, רפי וייכרט, עמינדב דיקמן ואחרים, ומדבריהם שאבתי חלק מן המידע שלהלן.

*

בדרך כלל קשה להוכיח השפעה של משורר אחד על משנהו, ובמקרה של אודן קשה המלאכה שבעתיים, כיוון שאותם המשוררים שהשפיעו על אודן בתחילת דרכו השפיעו גם על משוררים כמו יהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן, מאיר ויזלטיר ומודרניסטים עברים אחרים. האם נופי הנפש של עמיחי ("נהרות ידיו נשפכו לתוך מעשיו הטובים") מושפעים מנופי הנפש של אודן ("מחוזות גופו התקוממו, כיכרות מוחו היו ריקות"), או דווקא מאלה של רילקה ("מופקר על הררי הלב")? האם הנשים האומללות בבלדות ובשירים העלילתיים של ויזלטיר שאובות מתוך הבלדות של אודן, או דווקא מאלה של ברכט? האם הרטוריקה והאירוניה בשיריהם של זך ואבידן מזכירות יותר את אודן או את ת"ס אליוט?
כדי למקד את הדברים, יש להגדיר תחילה במה נבדל אודן מקודמיו. החוקר אדוארד מנדלסון הגדיר זאת כך: "אודן היה המשורר כותב האנגלית הראשון שהרגיש בבית במאה העשרים. שירתו קידמה בברכה את כל המצבים המעוּותים של זמנו, את כל מגוון לשונותיו ואירועיו. בכך, כמו כמעט בכל דבר אחר, הוא נבדל מקודמיו המודרניסטים, כמו וו"ב ייטס, ד"ה לורנס, ת"ס אליוט ועזרא פאונד, שהפנו עורף באורח נוסטלגי להווה הפגום, בחפשם איזה גן-עדן-אבוד מדומה". אם המודרניסטים האנגלים העדיפו את העבר המדומה על פני ההווה, הרי שבני תקופתם הקונטיננטליים העדיפו על פני ההווה את האוטופיה העתידנית - אוטופיה פשיסטית ממוכנת במקרה של מרינטי, או קומוניסטית במקרה של מיאקובסקי וברכט. לדידו של אודן לא היו העבר והעתיד אידיאלים, אלא נקודות ייחוס נוכחוֹת תמיד, שלאורן ברר מן המציאות היומיומית של תקופתו את האירועים שכדאי לדון בהם באורח ביקורתי. הביקורתיות הזאת ניכרת גם בשבר האידאולוגי שחווה בעוברו ב-1939 מהמרקסיזם בחזרה אל הדת, בשיכתוב הבלתי פוסק של שיריו ובמגוון האדיר של צורות השיר שבהן השתמש: מבלדות סטיריות לסונֶטות מטאפיזיות וממכתמים שנונים ושירי אהבה קצרים ופסימיים לפואמות נרחבות.
אין ספק שתחושת הנוחות של אודן במאה העשרים, שהתבטאה בחיבתו לנוף התעשייתי של ילדותו ביוֹרק ולנוף החולין העירוני של בגרותו, וכן רתיעתו משירה סימבוליסטית ותביעתו "להפיג את השיכרון על ידי אמירת האמת", קסמו למשוררים בארץ בדור שלאחר אלתרמן. ובכל זאת, מדובר רק בפן אחד של המשורר רב-הפנים הזה: לעומת קבלת המציאות המודרנית, ניכרת בשירתו המאוחרת של אודן גם חרדה נוצרית ממה שהמדע והטכנולוגיה מעוללים לרוח האנושית, וכנגד שלילת תכונותיה המאגיות של השירה ניצבות אמירות כמו: "על המשורר לחזר לא רק אחרי המוזה שלו אלא גם אחרי העלמה פילולוגיה". בניגוד לברכט, שכתב בשעתו: "בשירַי חרוז נראה לי כחוצפה", בניגוד לאחרים שהאמינו שכדי לבטא זעקה על השיר להישמע כזעקה, חיבר אודן בהתרסה שירים שחריזתם ברוקית ממש; היה מי שקרא לשיריו הפוליטיים "עיתונאות בחרוזים".
גם הרטוריקה שפיתח אודן הטביעה את חותמה, וכאן מדובר לא רק ביסודות טכניים כאלה ואחרים, אלא ברטוריקה של קריאה ביקורתית. אודן הביא לכדי שכלול מרשים ז'אנרים הקוראים מחדש במורשת הדורות קודמים, כמו שירים על יוצרים (רֶמבו, מלוויל, וולטר ואחרים), מכתבי תלונה שיריים (כמו מכתביו לגיתה, לוורגיליוס ועוד), אלגוריות המותחות קווי דמיון בין תקופתנו לתקופה אחרת ("מגן אכילס", "שקיעת רומא" ועוד) וכמובן - הספדים שיריים (כמו ההספדים לייטס, לפרויד ולרבים אחרים). כאן ניכרת לדעתי יותר מכול השפעתו על השירה העברית. קל למצוא את עקבותיו של אודן בשירים המגדירים יוצרים כמו "יהודה הלוי" ו"שלמה אבן גבירול" של עמיחי, במכתבי תלונה כמו "מכתב לדוסטויבסקי" או באלגוריות תקופתיות כמו "71 לספירה", שניהם של ויזלטיר, ובהספדים שיריים כמו השיר "מזכרת לשלמה", שבו סופד זך לחוקר והמבקר שלמה גרודזנסקי. בשיר זה, המבוסס על הספדו של אודן לידידו לואי מקניס ("מערת העשייה"), כותב זך: "הטון של אודן הוא בוודאי הנכון,/ מה גם שאני זוכר כיצד קסם לך/ אותו שיר. מאחר שהתלהבת ל- good mongrel barbarian English/ ודאי לא היית רוצה במשהו יותר גבוה./ מלים גבוהות נופלות יותר עמוק".

*

אולם התקבלותו של אודן בשירה העברית לא התחילה בחבורת "לקראת" וממשיכיה, אלא עוד לפני קום המדינה, ולא בשירה המקורית, אלא בתרגום. החיפושים אחרי "הטון הנכון" של אודן בעברית נמשכים כבר שישים שנים ויותר. שתי תופעות מלוות את אודן העברי כבר מראשית דרכו: ניכוסו האידיאולוגי של המשורר, והעדפה של שירים מעטים יחסית - בייחוד שירים קצרים ומפורסמים. שתי התופעות הביאו לייצוג לא מדויק של המשורר.
למיטב ידיעתי, הופיע אודן לראשונה בתרגום עברי במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר פירסם אפרים ברוידא את תרגומו לשיר "בלוז הפליטים" (מאוחר יותר קובץ התרגום בספרון "עֲלֵי טֶרֶף, משירי עמים במלחמה", הוצאת דורון, 1943). השיר, שנכתב ב-1939, דן בפליטים היהודים שנמלטו מגרמניה ערב המלחמה. הדובר בשיר פונה לאהובתו ומונה לפניה את תלאותיהם כזרים באנגליה: "באתי לאספה פומבית. הכריז נואם בקול:/ - הרשות-כניסה ניתן להם, לחמנו צר לגזול?/ עלייך ועלי דיבר, יקירתי, עלייך ועלי". במבט לאחור, אין זה מפתיע שדווקא מבעד לשער זה נכנס אודן לעולמם של הקוראים העבריים; הרי "עלייך ועלי" דיבר אודן בשיר, בשעה שאינטלקטואלים אחרים שתקו. מעניין לציין שדוד בן גוריון העתיק את השיר כולו לתוך יומנו במקור האנגלי, והוסיף: "המשורר הוא 'גוי', אך השיר ראוי להפצה בכל בית יהודי".
אודן נתפס בארץ כסאטיריקן ממולח בנוסח ברכט גם זמן רב לאחר שחדל להיות מרקסיסט. ב-1956 כתב עליו ראובן אבינעם, שתרגם שישה משיריו לצורך האנתולוגיה "מבחר שירת אנגליה" שערך, את הדברים הבאים: "יש ששירתו מעורפלת ולעתים מבצבצת הסאטירה מבין שורותיו יתר על המידה, אבל תמיד הוא מעניין ומפתיע".
ב-1957 פירסמה לאה גולדברג ב"יומן האוהבים", מבחר שירי אהבה שערכה, את תרגומה לשיר "בלכתי ערב אחד" ("האוהב והזמן" בתרגומה). גולדברג השמיטה שלושה בתים שבהם מופיעות רמיזות הומוארוטיות, ועיבדה את הבתים הנותרים ברוח שיריה שלה.
ב-1959 פרסם נתן זך בכתב העת "עכשיו" את תרגומו לשיר "לזכר וו"ב ייטס". לתרגום זה נודעה השפעה רבה: המשורר יאיר הורביץ, למשל, חיבר בעקבותיו הספד שירי משלו ("אדית פיאף או מישהי"). מאוחר יותר, ב-1974, שנה לאחר מותו של אודן, ספד לו זך במאמר שכתב: "בשנותיו האחרונות חזר [אודן] שוב ושוב למלאכת ההמעטה והסיוג... מה שִׁיֵּר? את הפרטי שבאישי... הכול כאן נדרש להיות פונקציונלי, משמע, לתפקד למטרותיו שלו: הלהב המנוסה גילח את כל הזיפים המילוליים שאילו הורשו לצמוח היו הופכים לזקן". יש לציין שהצגה כזאת של אודן משקפת בראש ובראשונה את מה שזך למד ממנו, ולאו דווקא את המשורר עצמו, שלא נמנע מלהאריך בדברים לפעמים.
גם המשורר פנחס שדה ספד לאודן בשיר משלו: "איך שחיית חיית, אבל כל כך עצוב לי על מותך. משום שאם אין לך אשה אין לך לאן למות". בביקורת אמיצה לשעתה על השיר הזה כתב המשורר יותם ראובני ששדה אינו מבין שכמו שההטרוסקסואל מת אל תוך אשה, כך ההומוסקסואל מת אל תוך גבר. "שלא ירחם עלינו", כתב אז ראובני. 
בעשורים האחרונים התרבו תרגומי שירתו של אודן, אולם המצב עדיין בלתי מספק בהשוואה למשוררים כמו ייטס או אליוט, שזכו לכמה וכמה ספרי תרגומים. מצד אחד, איני מכיר הרבה משוררים שזכו לרשימה מכובדת כל כך של מתרגמים - מלבד אלה שכבר הזכרתי, תירגמו את אודן גם לאה האן, גבריאל מוקד, עוזי בהר, שמעון זנדבנק, דוד ויינפלד, שלמה טנאי, משה זינגר, ישעיהו פלס, טובה רוזן-מוקד, אסתר כספי, גיורא לשם, אהרן אמיר, רפי וייכרט, עמינדב דיקמן, טל ניצן, יעל גלוברמן, אורה סגל, דורי מנור, אריה סתיו ורבים אחרים. מצד אחר, רק מעטים תרגמו יותר מכמה שירים בודדים, הקבורים בין דפיהם של כתבי עת ועיתונים ישנים. יתר על כן, רוב התרגומים הם של שלושה-ארבעה שירים ידועים מאוד, ובראשם עשרות תרגומים לשיר "בלוז ההלוויה", שהתפרסם בזכות הסרט "ארבע חתונות ולוויה אחת". מכל מסותיו של אודן תורגמו לעברית רק שתיים, ככל הידוע לי, ובמקרה של אודן זוהי בהחלט אבדה גדולה, מכיוון שיש רק מסות מעטות כְּשלו בשפה האנגלית.
יוצאים מכלל זה תרגומיו של עמינדב דיקמן, המכונסים בספר "מגן אכילס ושירים אחרים" (כרמל, 1998). דיקמן תרגם יותר מ-60 משיריו של אודן, וגם חיבר מבוא נרחב והערות, אך למרות רצינותו של הספר והיקפו, צדדים מסוימים של אודן כמעט שאינם נחשפים בו: אודן הנוצרי, למשל, או אודן של הפואמות הארוכות. נאמנותו של דיקמן לצורתם של השירים המקוריים והשפה הגבוהה של תרגומיו עוררו לא מעט ביקורת, אך לכל הפחות הציגו אפשרות נוספת לתרגם את אודן. עם זאת, חשוב לזכור שמדובר בספר אחד בלבד, ואילו משורר מורכב כאודן ראוי לכמה ספרים המושתתים על כמה גישות תרגום שונות. מפתיע שהמשוררים שהושפעו מאודן, כמו זך, אבידן, ויזלטיר ושדה, פירסמו רק תרגומים ספורים משירתו. 

*

דומני שכבר נפרדנו מאודן "ה'גוי' הראוי להפצה בכל בית יהודי", ואולי גם מאודן רב האמן של הצמצום, הסולד ממלים גבוהות ומעדיף "אנגלית בת-כלאיים ברברית טובה". שתי התדמיות האלה אין להן אחיזה רבה במציאות. עם זאת, מי שמעוניין לקרוא את אודן רק בעברית לא יבין, כנראה, מדוע נחשב המשורר הזה בעיני רבים ל"גדול המוחות במאה העשרים", כפי שהגדיר אותו המשורר יוסיף ברודסקי, ששינה את פני השירה הרוסית - לא מעט בזכות השפעתו של אודן. המצב הזה ישתנה רק אם יעמדו לפני הקוראים כמה וכמה טונים של אודן, ולא רק "טון נכון" אחד.
אודן עצמו, אגב, ביקש שיתורגם לעברית רק שיר אחד משלו. בשירו "אבן הסיד באוויר חורפי" מספר גבריאל פרייל על פגישתו עם אודן, שהתרחשה לפני שנים רבות: "שאלתי את השאלה המתבקשת תמיד/ אם דבריו תורגמו אי פעם,/ לשפת התנך הקדושה.// הוא ענה 'לא' בנעימה שטוחה/ ומיד כנזכר במשהו,/ עם יד על מצח.// ובמְעֵין הטעמה מיוחדת/ שבתשוקה כבושה/ חזר על המלים:/ לשון התנך. והמשיך:/ "בוודאי, הייתי שמח מאוד/ לו תורגם שיר אחד בלבד/ "in Praise of Limestone"/ (בשבח אבן-הסיד)/ פניו הבהיקו באוויר החורפי". הנה, לסיום, סופו של השיר שהועיד אודן לשפה העברית בתרגומו של עמינדב דיקמן:
כשארצה לדמיין אהבה בלא-רבב,
או חיים בַּבָּא, הנשמע לאוזני הוא אך לחש
זרמי-עמקים, נוף אבן-הגיר - הוא נשקף לי.
Tags: about poetry, about translation
Subscribe
  • Post a new comment

    Error

    default userpic
    When you submit the form an invisible reCAPTCHA check will be performed.
    You must follow the Privacy Policy and Google Terms of use.
  • 5 comments