me4

שירה: פרי מת וטעים



היה היה פעם שיר חי וטהור. לרוע מזלו של השיר, היה בו כנראה משהו ארכיטיפי שהפך אותו כמעט מיד לקלישאה ספרותית. קלישאות ספרותיות הן פרוצות זקנות ובלות, אבל פוריות מאוד: תוך עשורים ספורים הולידה הקלישאה שורה ארוכה של קלישאות קטנות בשפות שונות.

כל זה הוא, לכאורה, לעג איום לשיר החי, והמהדרין גורסין: כל זה הוא לעג איום לחיים עצמם.

אבל הבה נחליף מטאפורה. במקום לדבר על פרוצות זקנות ובלות נדבר, למשל, על קונפיטורה. חזי לסקלי כתב פעם:

שירה אינה חייבת להיות שירה.
היא יכולה להיות מזון מדבר.
שירה יכולה להיות קונפיטורה
כלומר פרי מת וטעים.
שירה יכולה להיות סוכרזית
כלומר ממתיק מלאכותי ומסרטן.

הו, כמה הרגיזו דברים אלה בשעתם את מנחם בן. לא עוד הרומנטיקה של השיר החי; לא עוד קללת הסימבוליזם; לא עוד הכיסופים המודרניסטיים אל העבר או אל העתיד - אלא עליצות פוסטמודרניסטית גרגרנית; שיר משומר בסוכר; סוכרזית שמתעתע בלשון; דבש שהבשיל בבטנם של נחילי החקיינים... מת, מת לגמרי, אבל טעים, העיקר שטעים.

פתחתי באגדה זהובה על שיר חי וטהור. על איזה שיר דיברתי? דיברתי, למשל, על סונטת התנועות של ארתור רמבו, המזווגת את התנועות עם הצבעים. הנה הסונטה, ולצדה תרגום בטלני שהכנתי תוך רבע שעה (אני לא משוויץ, התרגום באמת מאוד לא מדוייק):


<td> Voyelles/ Arthur Rimbaud A noir, E blanc, I rouge, U vert, O bleu: voyelles, Je dirai quelque jour vos naissances latentes: A, noir corset velu des mouches éclantantes Qui bombinent autour des puanteurs cruelles, Golfes d'ombre; E, candeurs des vapeurs et des tentes, Lances des glaciers fiers, rois blancs, frissons d'ombelles; I, pourpres, sang craché, rire des lèvres belles Dans la colère ou les ivresses pénitentes; U, cycles, vibrement divins des mers virides, Paix des pâtis semés d'animaux, paix des rides Que l'alchimie imprime aux grands fronts studieux; O, suprême Clairon plein des strideurs étranges, Silences traversés des Mondes et des Anges: O l'Oméga, rayon violet de Ses Yeux! </td><td align="right" dir="rtl"> תנועות/ ארתור רמבו אָ שחור, אֵ לבן, אִי אדום, אוּ ירוק, אוֹ כחול: לידתכן אפופת מסתורין: אָ – קטיפה אפלה של זבובים זוהרים סביב המת המדיף את ריחו המתוק, צל מפרץ; אֵ – חיוורון אוהלים ואדים, חוד קרחון, מוך סביון ושׂיבה מלכותית; אִי – שני, דם נרקק, חרטה אמיתית או חרון מתפתלים בחיוך מאדים; אוּ – גלים רוטטים בלב ים מכושף, רגיעת המרעה ושלוות הקמטים שחרצה האלכימיה במצח אשף; אוֹ – שופר עילאי המריע בקול, עולמות ושרפים בשמיים שקטים: אוֹ – אומגה, עיניה קורנות בסגול. </td>



שלשום עיינתי לראשונה בתרגומיו של משה בן-שאול ליצירותיו של רמבו. שם, בעמ' 72, אפשר למצוא תרגום נאמן הרבה יותר לסונטה הזאת. מובן מאליו שאין זו הפעם הראשונה שהיא מהדהדת בשירה העברית: נזכרתם בסונט הבניינים של יהודה עמיחי? כמובן. עמיחי מדבר על המשמעות הפרקטית של בנייני השפה העברית ולא על משמעותן הנסתרת של התנועות. האם יש משהו קצת יותר קרוב? התמזל מזלי ומצאתי עיבוד ישן של אברהם רגלסון - עיבוד שחיפשתי שנים. אני מביא אותו כאן כמנחה צנועה לפרוייקט בן יהודה

התנועות/ אברהם רגלסון

חִירִיק בְּזִיו-שָׂדַי מוֹרִיק,
סֶגּוֹל בְּכֶתֶר-פֶּרַח יִצְטֶהָב;
צֵירֶה כָּאֵשׁ יַאֲדֵם
פַּתָּח בְּשַׁעַר-שַׁחַר מַלְבִּין;
קֻבֻּץ כְּחֻלּוֹת-סְגֻלּוֹת יִלְבָּש –
שׁוּרוּק אֲשׁוּרֶנּוּ שָׁזוּר בְּחוּם,
קָמַץ טָח אַרְגָּמָן עַל עָב.
חוֹלָם עוֹלֵף עוֹלָם בְּאוֹר,
חוֹפֵן הוֹדִים כּוֹכָבִיִּים.
שְׁוָא יַעֲלוֹז לַחְטוֹף צֳרִי וֶעֱלִי וַעֲדִי;
נָח – בְּמִסְכֵּנוּת יִמְעַט יִשְׁתּוֹק,
נָע – בְּיָד רְחָבָה יִפַזֵּר זְהַב-שְׁבָא.

ובתרבויות אחרות מה? טוב, קודם כול העיבוד המפורסם של ז'ורז' פרק: ליפוגרמה, כלומר, כתיבת השיר מחדש ללא האות E (מתוך הספר "ההיעלמות"). חביב עלי במיוחד גם השיר "משקלים" של ולדימיר נבוקוב, הדן במשמעויות הנסתרות של משקלי השירה (אולי אתרגם אותו פעם).

יש כמובן עוד יצרות רבות שנכתבו בעקבות סונטת התנועות של רמבו. אם אתם מכירים אותן, אתם מוזמנים להגיב ולהשאיר לינק.
me4

(no subject)


אני מופיע מחר (יום חמישי, 3,11,05) עם סיון בסקין, באוניברסיטת תל אביב (בניין מקסיקו), ברבע לשמונה בערב. סליחה על הרגע האחרון. בואו, אם ייצא לכם.
me4

ידו הכבדה של רילקה


אז רכשתי סוף סוף את תרגומיה של עדה ברודסקי לסונטות אל אורפאוס מאת רילקה. ככל הידוע לי, זהו התרגום המלא היחיד למחזור, ואחד מיתרונותיו הבולטים הוא ההזדמנות לעיין במקור תוך כדי קריאה.

עד כמה ניכרת ידו הכבדה של רילקה בשירה העברית! קל להתחקות על עקבותיו בשיריהם של גולדברג, פגיס, עמיחי ולסקלי. כן, אפילו לסקלי. השוו:

רילקה, מתוך "שעת הכרעה" (תרגמה לאה גולדברג):

הבוכה אי-בזה בעולם,
הבוכה בלי סיבה בעולם,
לי הוא בוכה.

[...]

זה המת אי-בזה בעולם,
הגוסס בלי סיבה בעולם,
מביט בעיני.

לסקלי, מתוך "שעת העיניים":

העין הפקוחה
היחידה בעולם
שנותרה פקוחה בעולם
למי בעולם
היא שייכת בעולם?

אודה ולא אבוש: יש בשירה שלו משהו שמקומם אותי (לפחות בתרגום, שהרי איני קורא גרמנית). מרינה צבטייבה אמרה עליו שהוא אינו משורר, אלא השירה בכבודה ובעצמה. אני הייתי אומר ששירתו אינה שירה, אלא ארכיטיפ של שירה. הכרתי גם מושכי בכתפיים שטענו שהוא משורר לבני הנעורים. מכל מה שקראתי אני מעדיף דווקא את הפרוזה (רשימותיו של מאלטה לאורידס בריגה, המכתבים לצבטייבה).

המיתוס שעליו מבוססות הסונטת אל אורפאוס מספר, שאורפאוס שוסף למוות בידי המאינדות המשרתות את דיוניסוס, שלא יכלו לשאת את התעלמותו מהן ודבקותו באהבה לאורדיקה המתה. אני מכיר גרסה אחרת של המיתוס, שלפיה לאחר שובו מעולם המתים החל אורפאוס לנגן לחנים שגרמו לנשים לאבד את פוריותן, והן אלה ששיספו אותו. בעקבות הגרסה השניה כתבתי עוד סונטה אל אורפאוס:

עוד סונטה אל אורפאוס

זאת לא רביעיה של שוסטקוביץ' –
שירו לא אנושי, קולו אלים,
עיניו ריקות ואדומות מיובש,
דומות לעיניהם של האלים.

חיות הבר פורצות במנוסה.
נשים שקצו בלידות הנפל
מתקהלות סביבו. הוא ישוסע
אם רק ירפה לרגע מן הנבל.

והוא ממשיך, הולם כמטרונום
של תוהו בעולם המשווע,
גם לאחר דורות רבים מספור.

אני שומע בצווחת ציפור,
בהמולת העיר ותושביה,
תווים שהולחנו בגיהנום.
me4

(no subject)


באחת משיחותי האחרונות עם יוסף שמעתי מפיו את המשפט הבא (בערך): "אני מבקר אנשים שמסוכנים לעולם, ואתה מבקר יוצרים שאתה לא אוהב את הכתיבה שלהם". במלים אחרות: דיקטטור מזיק יותר מגרפומן, אפילו אם מדובר בגרפומן מגלומן בסדר גודל אגדי. וחוץ מזה, דיקטטורים יש כמו זבל, ואילו גרפומן מגלומן בסדר גודל אגדי הוא תופעה נדירה, מפלצת כמעט מיתולוגית. כך היה עד שלשום.

שלשום הזדמנתי ל"צומת ספרים" בפתח תקוה. קניתי את כתבי אלכסנדר פן וקיבלתי במתנה את תרגומי אלן גינזברג של זך. ממרומי מדף השירה פזלה אלי אנתולוגיה ענקמונית: שבעה שערי שירה פרי עמלו של אריה סתיו. "זאת מן הסתם איזו אנציקלופדיה", חשבתי לתומי, והשתרכתי לקופה הרושמת. האמת העצובה נגליתה לי אתמול: האנתולגיה הסתוית אינה אלא אוסף אדיר של תרגומי שירה מערבית, מן היוונים ועד לאיזמים: למעלה מאלפיים שירים, למעלה מאלף שקלים, למעלה ממאתיים משוררים, בערך עשרה קילוגרמים, תשע שפות, שבעה כרכים, מתרגם אחד ויחיד.

עיינתי בכמה מן הכרכים באימה מהולה בסקרנות מזוכיסטית. כמה ידידים ותיקים קידמו את פני: שגיאות לקסיקליות וסמנטיות, תרגומים חלקיים (לפעמים חסר שליש מן השיר), תרגומים מפוקפקים משפות שהמתרגם אינו מצוי בהן, השמטות ושיפורים, רידודים ואיבודים, עימוד לא נכון - ומעל לכול: ביקורת מקוממת על כמה וכמה מתרגמים שאני מעריך. המתרגם משוכנע, כנראה, שהוא עושה הכול יותר טוב מכולם. התוצאה היא טבח המוני, קבר אחים שהניצולים המעטים זוחלים מתוכו שותתי דם.

אני חייב לקנות את זה.

עדכון: המשך כאן.



               
me4

זרועותיו התמנוניות של העבר


באחת עשרה בלילה מתקשר אלי מישהו מן העבר. הוא מסביר לי שהוא זוכר לטובה את הנשיקות שלי, שהוא מאושפז כרגע בבית חולים בשל עצבים, שהוא בעיצומו של טיפול פסיכולוגי ושכתוצאה מהטיפול הוא חלם עלי אתמול בלילה (בחלום אני ניצב בברכה בין שתי בחורות ומבקש ממנו לעזור לי לבחור ביניהן). "נו, אתה מזהה?" אחרי חצי שעה של שיחה אני נזכר בו לבסוף. יצאתי איתו פעם לדיסקוטק והוא סיים את הערב בזרועות בחור אחר. כן, כבר לפני שבע שנים המלצתי לו בחום לקבל טיפול פסיכולוגי. איחלתי לו הרבה הצלחה...

לפני כמה שבועות קיבלתי מכתב נוסטלגי מן האקסית המיתולוגית של אחד מידידי. היא בדיוק עברה דירה וגילתה מכתבים ישנים שלי באחד הארגזים. איחלתי גם לה הרבה הצלחה...

לפני כחודש וחצי קיבלתי דואל ממישהו שזרק אותי פעם ונזכר בי כשראה את שמי בעיתון. שהחיינו וקיימנו - יש לי הילה. ניסיתי לענות לו ברשעות אבל לא כל כך הצליח לי. הוא עדיין עם הבחור שבעבורו נזנחתי. הם עושים ילד. איחלתי לו הרבה הצלחה, אולי נצא לדרינקים...

האם זו תחילתה של מגמה? מה הלאה: פגישת מחזור של כיתה ג'? הזמנה למועדון שוברי הלבבות והלבבות השבורים?

The hearts that we broke long ago have long been breaking others.

בהזדמנות זאת אני מאחל מראש הרבה הצלחה לכל מי שניתקתי איתו כל קשר, מתנצל בפני כל מי שהייתי מגעיל אליו בצדק או שלא בצדק, שמח לשמוע שהייתי נורא נחמד פעם לכל דיכפין ודיצריך. אנא מכולכם, הניחו לעבר.

Tears are round, the see is deep. Roll them overboard and sleep.

אודן ידע על מה הוא מדבר. זה לא השיער המכסיף בצדעים ובשפמקן, אלה לא הכרס ולא הדופק המואץ, ואפילו לא הבוז שמתעורר בי למראה יופיים המטומטם של בני תשחורת. לא, אלה בעיקר כל התזכורות האלה מן המאה שעברה, מאת העשרים. אין מרפא לזה, אלא בספרים שעוד לא קראתי.

ובכן, איתמר, זה האנטרי המאה במספר. סוף סוף יש לי יותר אנטריז מפרנדז. יומולדת שמח, אגב.

עדכון מ- 5,12,05: זה ממשיך. צץ עוד מישהו מהעבר. אני יכול להפסיק לחפש, לשבת לי בשקט ולחכות להם שיתקשרו או יכתבו. מיחזור, רבותי, מיחזור!
  • Current Music
    Stratas Sing Weill
  • Tags
me4

מאור כהן שר(ל) בודלר


יש משהו ישראלי מאוד בהלחנת שירי משוררים. כלומר - בוודאי שזו אינה תופעה ייחודית של המוזיקה הישראלית, ובכל זאת - היקפה מרשים דווקא במקומותינו: שפע של סגנונות וז'אנרים, החל בשירים שהפכו לשירי ילדים, עבור בפסטיבלי הזמר וכלה ברוק כבד. גרסה שאפתנית זו של "החיפוש אחר החומרים" עוררה לא פעם תהיות. זך התלונן מרה כשמתי כספי הלחין את "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" וויזלטיר - כששלמה גרוניך הלחין את "יש לי סימפטיה". עם זאת, נראה שרוב המשוררים הישראלים הסתדרו ומסתדרים בכלל לא רע עם ההלחנה. אלתרמן, רביקוביץ', אבידן ואחרים חיברו פזמונים (שאינם מופיעים בספרי השירה-פרופר שלהם); יונה וולך, יאיר הורביץ ואחרים שיתפו פעולה עם מלחיניהם. בספריה שלי התקשיתי למצוא משורר עברי שלא הולחן - אם בהסכמתו ואם לאו.

אם לא די בכך, מלחינים אצלינו לורקה, דיקינסון, פו, שייקספיר, בוריס ויאן, רוברט פרוסט, ז'בוטינסקי (בתרגום מרוסית) - ואולי יגיעו גם לקפקא, מה יש? לרשימה המתארכת של כיבושינו נוסף השבוע בודלר, בשעה טובה.

אני מודה שהתיחסתי לעניין בסלחנות ספקנית, אבל במקרה האזנתי אתמול (ברדיו) לחלק מן השירים באלבומו החדש של מאור כהן, והופתעתי. יש שם כמה ביצועים מרתקים. אני יודע שאת המופע הזה אני לא מפספס.

עדכון: רכשתי את הדיסק. אם במקור הצרפתי הרוע (התכנים) נוצק בתוך הפרחים (הצורה הקלסית) - כך קורה גם בביצוע של מאור כהן. חלק מן השירים מלווים על ידי תזמורת פילהרמונית, וחלקם נשמעים כמו שיריהם של דני ליטני או אריק איינשטיין. אבל יש גם כסאח (כמו בשיר "ספלין"). יופי של דיסק!